×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
להזהר מצואה בשעת קריאת שמע, ובו ח׳ סעיפים
(א) צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית, מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דָּרַךּ דָּפְנוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם דִּבְכִסוּי תָּלָה רַחֲמָנָא, דִּכְתִּיב וְכִסִיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, וְהָא מִתְכַּסְיָא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ברכות כ״ה
(א) מותר לקרות כנגדה. ונראה דאם מגיע לו ריח רע אסור אפילו למאן דאמר לקמן סימן ע״ט סעיף ב׳ דהפסקה מועלת לריח רע, דשאני הפסקות רשות אחרת מכיסוי בעלמא, וכן כתב לחם חמודות דף כ״ח וכן משמע מסעיף שאחר זה גבי צואה בגומא. אך צריך עיון ממה שאפרש בסימן ע״ט ס״ק י׳ דצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח:
(א) בעששית וכו׳ – ואם מגיע לו ריח רע אסור ל״ח פרק מי שמתו אות קל״ב:
(א) ס״א והוא כו׳ – שם בעיא דלא איפשטא וכפי׳ הרא״ש ולחומרא וכ״כ הרמב״ם:
(א) סעיף א׳ צואה בעששית. מקיאה אעפ״י שהוא מאוס אינו צריך להרחיק נז״ש:
(א) בעששית – הוא של זכוכית או דבר אחר המנהיר:
(ב) לקרות – דע דבכל ההלכות אלו עד סי׳ פ״ח וכן לענין איסור ערוה הנ״ל כ״מ שנזכר הדין לענין ק״ש בין לענין היתר בין לענין איסור הוא לאו דוקא ק״ש דה״ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה ובין שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול:
(ג) כנגדה – ואם מגיע לו ריח רע אסור ואפילו למ״ד בסימן ע״ט ס״ב דהפסקה מועלת לר״ר דוקא מחיצה שהוא רשות בפני עצמו אבל כפיית כלי לא ומ״מ א״צ בזה ד״א ממקום שכלה הריח אלא כ״ז שאין מגיע אליו סגי כ״כ הפמ״ג בסימן זה אבל בסימן ע״ט במ״ז נשאר בצ״ע ועיין בסימן ע״ט בבה״ל:
(א) [סעיף א׳] צואה בעששית מותר לקרות כנגדה וכו׳ ואם מגיע לו ריח רע אסור, ואפילו למ״ד לקמן סי׳ ע״ט סעי׳ ב׳ דהפסקה מועלת לריח רע מודה הכא דאסור דשאני הפסקת רשות אחרת מכסוי בעלמא. ל״ח פ׳ מי שמיתו אות קנ״ב. שכנה״ג בהגה״ט אות א׳, מ״א סק״א. א״ר אות א׳, ואם צריך להרחיק ד״א ממקום שכלה הריח כיון שהוא מכוסה יתבאר לקמן סי׳ ע״ט בס״ד אות א׳:
א) שם מותר לקרות כנגדה וכו׳ ועיין יפ״ל אות א׳ שכתב דשומר נפשו ירחק ממנה ולא יראנה יעו״ש:
(ב) שם צואה בעששית וכו׳ מקיאה אעפ״י שהוא מאוס א״צ להרחיק. נז״ש. הגרע״א. פת״ע אות א׳. ובספר טוב עין סי׳ ח׳ כתב דנסתפק גדול א׳ בבית הסוהר אם יכול לקיים המצוה במקום מטונף במעשה לבד כגון ליטול לולב ואתרוג בלא ברכה או דילמא גם מעשה המצוה אסור ובהד״ט הביא ראיה דשרי יעו״ש. פת״ע שם:
(ג) שם משום דבכסוי תלה רחמנא וכו׳ ומה״ט אפילו בלילה או סומא אסור כל שאינה מכוסה דלאו בראיה תליא מילתא. פרישה אות א, ועיין לקמן סי׳ ע״ט סעי׳ א׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(הקדמה) בדיני קדושת המחנה שבפרשת כי תצא אומרת התורה (דברים כ״ג, יג-טו): ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ... וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״. מכאן שיש איסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה1. בניגוד לערווה, שבה האיסור תלוי בראייתה, בצואה האיסור קשור למקום: אסור מהתורה לומר דבר של קדושה במקום שיש בו צואה אפילו אם אינו רואה אותה; ואם הצואה אינה באותו מקום – מותר אף אם רואה אותה. פרטי איסור זה יתבארו מסימן זה ועד לסימן פ״ז.
(א) והא מתכסיא – עששית היא כלי זכוכית; ״והא מתכסיא״ תרגומו ״והרי היא מכוסה״. ההיתר הוא בתנאי שאין ריח המגיע אליו מן הצואה.
1. כך למד רבא בברכות דף כה ע״א. וראה גם ספרי פרשת כי תצא פיסקא רנ״ח.
צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה.
(א) צואה בעששית מותר לקרות כנגדה וכו׳ פשוט בס״פ מי שמתו (ברכות כה:) ומפר׳ טעמא משום דצואה בכיסוי תליא מילתא דכתיב וכסית את צאתך והא מכסיא:
(א) צואה דבוקה בסנדלו בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ ראבי״ה בסי׳ עד, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ד,ז, וכ״כ המאור בברכות מג, ורבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה והוא שלא, כתב דהראב״ד פסק דלכתחילה לא יקרא ואם קרא יצא.
הא דפסקינן דצואה דבוקה בסנדלו אסור האם הוא הדין שנוגעת בלא שנדבקת. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות בהל׳ ק״ש ג,יא, כתב דנוגעת לא הוי כנדבקת ומותר, ומאידך רבינו מנוח שם ד״ה מפני, הביא דדעת בעל ספר העזר (רבי מאיר מטראנקטלייש) דנוגעת אסורה כמו דבוקה, והביא דמחמת כן כתב בעל העזר דאם מכסה צואה בבגד שלבוש בו לא מהני דהוי כנוגעת בסנדלו דאסור, ע״כ, ומאידך הרשב״א שהביא הב״י בסוף סעיף ד-ה, וכן הראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג, כתבו דצואה המכוסה בבגד שלבוש בו מותר ודוקא בדבוקה בסנדלו אסרינן כיון דהיא מתגלית כשמהלך אבל אם מתכסית היטיב בבגדו מהני.
צואה על בשרו או הכניס ידו לבית הכסא, האם מותר לו לקרוא ק״ש. הטוש״ע והב״י בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת אם הלכה כרב חסדא דאוסר או כרב הונא דמתיר, ויש להעיר דבעל הרוקח שהובא בראבי״ה סי׳ קנא אות ז, וכן ראבי״ה שם אות כד, ס״ל דמותר, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ד,טז, וכ״כ הראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג, ומאידך בה״ג בהל׳ ברכות בעמוד מג, כתב דאסור, והאשכול בהל׳ ק״ש ד״ה וצואה (ט.), כתב דבה״ג ורב האי פסקו כרב חסדא דאסור, וכתב האשכול דה״ר יהודה הנשיא אלברצלוני כתב דאפילו לרב הונא דמתיר היינו דוקא בגוונא שאין לו פנאי לנקות עצמו עד שיעבור זמן ק״ש אבל אם יש לו פנאי ודאי צריך לנקות עצמו, ע״כ, וכן סמ״ג בעשה יח, הביא להלכה דאסור, וכן הסכים המאור בברכות מג. מדברי רש״י בברכות כה. ד״ה כל הנשמה, מבואר דאף מאן דאמר מותר, מודה דצואה בפיו או בחוטמו אסור.
מה הטעם נחלקו האמוראים בצואה על בשרו ולא אסרינן ליה מחמת דהוא רואה את הצואה. הב״י בסעיף ד-ה, הביא בזה מחלוקת, והביא דהרשב״א כתב דהראב״ד תירץ דאיירי ביבישה ובטלה על גבי גופו, והרשב״א כתב דאיירי אפילו כשאינה יבישה אלא דאיירי כשהיא מכוסה ולא דמי לדבוקה בסנדלו דהתם מתגלית כשמהלך, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג, כתב כדברי הרשב״א ולא כמו שהביא הרשב״א בשמו, וכתב דאיירי שיש לצואה ריח אם מריח בה אבל כשהיא מכוסה בבגדו לא מגיע הריח, ורבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה מפני, הביא דאף בעל ספר העזר (רבי מאיר מטראנקאטלייש) ס״ל דאיירי במכוסה בבגדו, ע״כ, והמאור בברכות מג, כתב דאיירי במקום שמכוסה על ידי גופו כגון במקום קינוח או בבית השחי, וכן הסכים הרמ״ך על הרמב״ם בהל׳ ק״ש ג,יא.
צואה על בגדו ומכוסה בבגד אחר וכן צואה על גוף חבירו ומכוסה בבגדו ואין לה ריח, אף רב חסדא מודה לרב הונא דמותר לו לקרוא ק״ש. כ״כ הרא״ה בברכות כה. ד״ה ורב חסדא.
מה שיעור צואה במקומה. המשנ״ב בסעיף ה ס״ק יח, הביא להלכה מהשל״ה דיש לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרוחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה, ע״כ, והוא תימה דלהדיא אמרינן עלה ביומא ל., אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא דנראית כשהוא יושב ואינה נראית כשהוא עומד, ע״כ, ומבואר להדיא דסתם אדם יש לו משהו צואה ועל כן אמרינן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואע״פ שאף בזמן הגמרא היה אפשר לנקות לגמרי ברחיצה, מ״מ לא היה שכיח לכל אדם מים לרחיצה בכל עת ועל כן אמרינן דודאי לא הצריכה תורה את האנשים לרחוץ בכל פעם, ולא אסרינן אלא כשהיא נראית כשהוא יושב, ופירש ר״ח ביומא שם ד״ה אמר רב פפא, דנראית כשיושב לעשות צרכיו, ע״כ, ונראה דפירש הכי דאם איירי כשיושב על גבי כסא או ספסל כיצד תראה הצואה, ומ״מ נראה דאין הכוונה דנראית למי שיקרב עינו אל המקום כשהאדם יושב לעשות צרכיו דאם כן אפילו משהו צואה נראית, אלא היינו שתראה לאדם הנמצא בסמוך ואיירי בצואה הניכרת, וכן ממה שפירש רש״י בד״ה במקומה, דהטעם דצואה במקומה חמירא טפי מצואה על שאר בשרו, כיון דהיא חמה ולא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה, ע״כ, משמע דלא איירי במשהו צואה, דמשהו צואה ריחו קלוש ואין הגוף מחממו, וכן עיקר דאין לחוש למשהו צואה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
צואה במקומה חמירא משאר מקומות רק כשהיא לחה. כן מבואר מדברי הרמב״ם בהל׳ ק״ש ג,יא, וכן מבואר מדברי רש״י ביומא ל. ד״ה במקומה, ומדברי רש״י שם, נראה גם דהיינו דוקא כשהיא עדיין חמה.
צואה שביטלוה ברוק הביטול מועיל רק כל עוד הרוק לא נבלע. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו, ויש להעיר דכ״כ רבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה הייתה כנגד.
התפלל ומצא צואה במקומו תפילתו תועבה, מה הפירוש. הטוש״ע והב״י בסעיף ח, פירשו דהיינו שמצא צואה במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ קס, פירש דאיירי שמצא צואה בפי הטבעת.
סתם תינוק מטפח באשפה ואין ראוי לקרוא ק״ש בסמוך אליו. כן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת טו, מרבינו יצחק ב״ר יהודה (רבו של רש״י) בשם רבו, אמנם אפשר דבתינוקות של זמנינו שאני כי לא מצוי להם אשפה לטפח בה.
(א) ואין דבריו נראין לפרש דברי הרמב״ם כך דהרי ל׳ כנגדן משמע שהצואה לפניו והא דהטור כתב סתמא בכאן אפשר דלא נראין לו דברי הרמב״ם בזה ולכך סמך על מ״ש לקמן אבל בדברי הרמב״ם נראים דברי מהר״י אבוהב:
(ב) כתב מהרי״ל הלכות יוה״כ דש״ז על בשרו דינו כצואה על בשרו:
(א) צואה בעששית מותר לקרות כנגדה דצואה בכיסוי תליא דכתיב וכסית את צאתך ומה״ט אפילו בלילה או סומא אסור כל שאינה מכוסה דלאו בראיה תליא מילתא והא דקורא כשהיא מכוסה דוקא שאין ריח רע מגיע אליו וע״ל סי׳ ע״ט:
(א) צואה בעששית מותר ופי׳ בס״פ מי שמתו ומפרש טעמא משום דבכסוי תלה רחמנ׳ דכתי׳ וכסית את צאתך והא מתכסיא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) צוֹאָה בְּגוּמָא, מֵנִיחַ סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ וְקוֹרֵא, דַּחֲשִׁיבָה כִּמְכֻסָה, וְכֵיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ לוֹ, מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ב) שם
(א) שלא יהא סנדלו נוגע כו׳ – אע״פ דבעששית נמי נוגע מ״מ סנדלו גרע טפי כיון שהסנדל הוא מלבוש שלו.
(א) וכיון שאין ריח רע. ואפילו למ״ד בסי׳ ע״ט ס״ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ״ה בל״ח:
(א) צואה בגומא כו׳. והוא שאין סנדלו נוגע בו אבל אם הי׳ סנדלו נוגע בו אסו׳ אף שאין דבוק בסנדלו ממש (הרמב״ם והרא״ש והטור) ולא כהר׳ יונה דפסק אף נוגע שרי אלא א״כ הוא דבוקה בסנדלו ממש:
(ב) והוא וכו׳. אבל נוגע בעיא דלא איפשטה בברכות דף כ״ה ולחומרא אזלינן, מיהו אם קרא קריאת שמע כבר כתב עולת תמיד דאין צריך לחזור הברכות דבספק ברכות קיימא לן להקל, עד כאן. ולא נהירא דבברכות קריאת שמע שאני כדלעיל סימן ס״ז וכדפירשתי בסוף סימן ע״א:
(ב) ס״ב אין כו׳ – תר״י:
(ד) סנדלו – לאו דוקא סנדל ה״ה באיזה דבר שמכסה מהני ונקט סנדל דלא תימא דבטיל לגבי גופו והוי כמו שמכסה אותה ברגלו יחיפה דבודאי אין גופו חשוב כיסוי קמ״ל:
(ה) שלא יהא וכו׳ – ר״ל אפילו אם אין הצואה מתפשט על צדדי הסנדל מבחוץ ואינו נראה ואע״ג דבעששית אפילו נוגע ודבוקה בה שרי מפני שאינו נראה מבחוץ סנדלו גרע טפי מפני שעתה הוא מלבוש שלו ע״כ אם חלצו וכיסה בו שרי:
(ו) נוגע – עיין בע״ת ופמ״ג שמצדדים לומר דאם אחר שקרא ק״ש וברכותיה מצא צואה דבוקה בסנדלו מתחתיתו חוזר וקורא ק״ש בלא ברכותיה עי״ש הטעם ואם נתפשט הצואה גם בצדדי הסנדל מבחוץ עיין לקמן סעיף ח׳ ס״ק ל׳ מה שנכתוב שם:
(ד) [סעיף ב׳] צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא וכו׳ ולא אמרינן דסנדל בטיל לגבי גופו ולא חשיב כסוי. ב״י בשם הרא״ש. טו״ת אות ב׳ וכתב המאמ״ר אות א׳ דמשמע ליה מדברי הרא״ש הנז׳ דאם היה יחף לא מהני אם מניח רגלו על הגומא לכסות דאין גופו חשיב לכסות. והכי מסתבר דבעינן כיסוי מדבר אחר כנ״ל ברור עכ״ד. וכ״כ מהר״י עייאש בס׳ בית יהודה חא״ח סי׳ ל״ח וכתב שם וממילא דה״ה בכסוי דשאר איברים. דכסוי גוף לא הוי כסוי יעו״ש. והביאו הרב בתי כניסיות. וכ״כ הרב ז״ל בספרו לחם יהודה דף י״א ע״ב והביאו י״א במ״ב בהגה״ט אות א׳. יפ״ל אות ב׳ ומסתברא לי דדוקא כסוי רגל דידיה לא מהני אבל כסוי רגל דאחריני ודאי דמהני. לח״י שם. י״א שם או׳ ב׳:
(ה) שם צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא וכו׳ וכן תינוק היושב על הגרף ובגדיו משולשלין מכאן ומכאן עד למטה לארץ ואין נראה שום דבר מהגרף חשוב כיסוי ומותר לקרות כנגדה, ב״י שם. והב״ד בתי כנסיות וי״א במ״ב בהגה״ט אות ג׳ יפ״ל אות א׳. וכ״כ הכס״א אות א׳. והיינו כשאין ריח רע מגיע לו ממנו וכמ״ש מרן ז״ל בסעי׳ זה וכ״כ היפ״ל שם. ועיין לעיל אות א׳:
(ו) שם מניח סנדלו עליה וקורא וכו׳ וה״ה בגד אחר וכדומה דבכסוי תלה קרא. מש״ז אות א׳. וכסוי מהני אעפ״י שמיוחד לה כמו גרף מתכות וכיסה בה צואה דמהני דבכסוי תלה רחמנא והא מתכסיא. א״א אות א׳. ועיין סי׳ פ״ז סעי׳ א׳:
(ז) שם דחשובה כמכוסה. ואין מכסין צואה באפר חם כי מזיק לגוף שיצאה הציאה ממעיו. ס״ח סי׳ תתקי״ט. יפ״ל אות ג׳.
(ח) שם וכיון שאין ריח רע וכו׳ עיין מ״ש לעיל אות א׳:
(ט) שם והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה, אבל אם היה סנדלו נוגע בה אסור אף שאין דבוק בסנדלו ממש, הרמב״ם הרא״ש והטור, ודלא כהר׳ יונה דפסק אף נוגע שרי אלא א״כ היא דבוקה בסנדלו ממש, ב״י, עט״ז אות א׳:
(י) שם והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה ודע דזו היא בעיא דלא איפשיטא וכתב ב״י בשם הרא״ש דכל תיקו דאיסורא לחומרא יעו״ש. ואם קרא ק״ש כתב העו״ת אות ג׳ דא״צ לחזור הברכות דבספק ברכות קי״ל להקל יעו״ש, וכ״כ המש״ז אות א׳. וכן נוטין דברי המאמ״ר אות ב׳ וכ״כ הער״ה אות א׳, ודלא כהא״ר אות ב׳, וכתב הלח״י די״א ע״א כיון דהבעיא לא אפשיטא במי רגלים השפוכים בגומא כיון דאין אסירו אלא מדרבנן אזלינן לקולא ומיתר לקרות אפי׳ סנדלו ניגע בהם. והביאו י״א מ״ב בהגב״י אות ג׳:
(יא) שם והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה. וכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפילו דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשר דאין לך כסוי גדול מזה. פר״ח אות ב׳ והביאו מש״ז שם וכתב ופשוט הוא כמו ציאה בעששית וכ״ש עכ״ד. וכ״כ הלח״י די״א ע״ב. י״א מ״ב בהגב״י אות ב׳:
(יב) כתב החס״ל אות א׳ דראוי ליראי ה׳ ליזהר שלא ליכנס לבית הכסא במנעלים שנכנס בהם לבהכ״נ או יקנח תחתיהם יפה יפה קודם כניסתו לבהכ״נ עכ״ל ועיין סי׳ ג׳ אות נ״ב. ולאו דוקא קודם כניסתו לבהכ״נ אלא תיכף יציאתו מבית הכסא צריך לקנח סנדלו יפה אם יש חששא שנדבק בו צואה מבית הכסא דחיישינן שמא יברך אשר יצר וסנדלו ברגלו דצואה דבוקה בסנדלו והוא ברגלו אסור כנז״ל:
(ב) מגיע לו – אולם אם ריח הצואה מגיע אליו נקרא הדבר ״ריח שיש לו עיקר״. ודין ריח כזה כצואה, ואסור מהתורה לקרוא לידו קריאת שמע.
(ג) נוגע בה – משום שאם סנדלו נוגע בצואה יש חשש שתדבק לסוליה, וכשירים את רגלו הצואה לא תיחשב למכוסה1.
1. כך יש לפרש כדי שלא יסתור את דעת ה״יש אוסרין״ שבסעיף ד׳. וראה מג״א ס״ק ו׳.
צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא דחשיבא כמכוסה ואם היה סנדלו נוגע בה אסור.
(ב) צואה בגומא וכו׳ ואם היה סנדלו נוגע בה אסור שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק״ש בעא מיניה מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרא״ש מניח סנדלו עליה וקורא ולא אמרי׳ דסנדל בטיל לגבי גופו ולא חשיב כיסוי. צואה דבוקה בסנדלו מהו פי׳ שהסנדל נוגע בצואה מהו תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ג מה׳ ק״ש וה״ר יונה פי׳ בצואה בגומא פורס סנדלו עליה ומותר דכיון שאין ריח רע מגיע אליו כאילו היתה מכוסה בכלי דמי ומותר אפי׳ נוגעת בסנדלו ומאי דבעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מאי מילתא באפי נפשה היא ור״ל היכא דהולך בדרך או עומד במקום אחד ונדבקה ממש הצואה בסנדלו מאי תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע״פ שכשנוגעת בסנדלו מותר כשנדבקה ממש אסור ורבינו כתב כדברי הרמב״ם והרא״ש ז״ל וכן הלכה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) צואה בגומא מניח סנדלו כו׳ פי׳ ולא אמרינן דסנדל בטל לגבי גוף ולא חשיב כיסוי אשר״י:
(ב) צואה בגומא וכו׳ שם וע״פ פי׳ הרמב״ם והרא״ש דלא כרבינו יונה דמפרש לקולא דבנוגע סנדלו בה מותר ואינו אסו׳ אלא בדבוקה הצואה בסנדלו ממש דלית׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) הֶעֱבִירוּ צוֹאָה לְפָנָיו, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי, אֲפִלּוּ עוֹלֶה מִן הַנָּהָר אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, דְּהָוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ג) שם
(ב) אסור לקרות כנגדה – ברמב״ם כתוב ע״ז ועל פי חזיר עד שיעבור ממנו ד׳ אמות כתב ב״י וז״ל נראה מדבריו שאע״פ שהן עוברים לפניו כיון שהרחיק ממנו ד״א שרי ול״ד לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה לפניו כמלא עיניו דהיינו כיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד״א סגי וכ״כ רבינו הגדול מהרי״א אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ״ל דמלאחריו מיירי ומ״ה סגי כשעברו ממנו ד״א אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו עכ״ל ומו״ח ז״ל הסכים לפי׳ קמא ותמה על ב״י ששינ׳ הלשון של הרמב״ם דמיירי מעובר לפניו. ולעד״נ שלא כדברי זה ולא כדברי זה והא ודאי שהב״י כוון נכונה לענין הדין שצריך להרחיק כמלא עיניו ומ״ש בפי׳ קמא דשאני הכא שהצואה או פי חזיר עוברים והולכים תמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא בהדיא אמרינן בצואה עוברת דאביי ס״ל מותר לקרות כנגדה וא״צ להפסיק ומדמה לה לההיא דמצורע שעובר תחת האילן והטהור שהוא עומד תחת האילן אינו טמא ה״נ בצואה עוברת ודחי לה רבא שאני מצורע דבקביעות תליא מילתא דכתיב בדד ישב והכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא אלמא דבצואה לא מחלקינן בין קביעות לעוברת ומנלן להקל אליבא דרבא דמחמיר גם בעוברת ולחלק בין ד׳ אמות או לא אלא ברור שהדברים כפשטן דצואה עוברת שבגמרא ובפוסקים היינו שהאדם שקורא ק״ש מעביר אדם אחר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם וזהו משמעות דברי רש״י שפי׳ שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו עכ״ל. דהוא מורה על מ״ש שעיקר פלוגתא דאביי ורבא היא אם צריך להפסיק באותו זמן שהצואה הולכת ממש מכוון לפניו או בסמוך לו תוך ד׳ אמות אבל קודם שמגיע לד׳ אמות או אחר שנתרחקה כן שרי לכ״ע כיון שהיא אז מצדו ואמרינן לקמן סימן ע״ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד׳ אמות וזהו ג״כ כוונת הרמב״ם היתה צואה שטה על פני המים דהיינו כשהאדם עומד אצל המים והצואה שטה מצד זה לצד זה ובנתיים באה מכוונת לפניו אז אסור עד שתתרחק ותהיה מצדו ד׳ אמות ולא הוצרך הטור להזכיר בהרחיק ד׳ אמות דמותר דהא בהדיא כ׳ אסור לקרוא כנגדה משמע כל שלא כנגדו אלא מצדו מותר. אבל באמת מכנגדו ממש לא מהני כלל הרחקת ד׳ אמות וכדברי ב״י זה פשוט לפי ע״ד.
(ב) לקרות כנגדה. וב״ח פסק דאפי׳ מלפניו די בד״א כמ״ש ב״י בשם מהרי״א:
(ב) העבירו צואה לפניו אסו׳ לקרות כנגדה כו׳. אפי׳ כמלא עיניו ולאחריו ד״א ממקום שכלה הריח (ב״י בשם הרמב״ם) וי״א אפי׳ לפניו כיון שעוברי׳ והולכים להם בהרחקה ד״א שרי (ר״י אבוהב ומורי בב״ח) ומ״מ אם הצואה עוברת מכנגדו בלבד לכ״ע סגי בד״א ואין חילוק בין ק״ש לשאר ברכו׳ (ע״ל סי׳ צ״ט):
(ג) העבירו וכו׳. לשון ש״ס צואה עוברת ופירש רש״י אדם שנושאין לפניו גרף של רעי, והרמב״ם והכלבו כתבו צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים. כתב שלטי גיבורים צואה במים לא נתבטל אלא אם כן מים עכורים שאין הצואה נראה בהן, עד כאן. ועיין לקמן ריש סימן פ״ז בבית יוסף:
(ד) אסור וכו׳. משמע אפילו כמלא עיניו וכו׳ כן כתב בלבוש, והיינו דפירשו מה שכתב הרמב״ם פרק ג׳ אסור לקרות כנגדו עד שיעבור ארבע אמות, אין פירושו לפניו אלא פירוש כנגדו הוא מלאחריו או בצדדיו, אבל בדרכי משה וב״ח השיגו עליו דלשון כנגדו הוא דוקא לפניו ואפילו הכי סגי בהרחקת ארבע אמות דיש חילוק בין צואה עומדת או עוברת, והא דהקשה בית יוסף שאין גילוי לחילוק זה בש״ס, כתבו לתרץ שאפשר שהרמב״ם ראה כן בתוספתא. ונראה לי ראיה לדבריהם מש״ס דפריך סוף פרק מי שמתו מהא דאמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל על רב הונא דאמר לפניו מרחיק מלא עיניו אלמא דלשון כנגדו הוא לפניו דוקא, וכן משמע מפירוש רש״י שם ודו״ק וידוע דהרמב״ם ממשיך אחר לשון הש״ס, ודוחק לחשוב דמיירי הרמב״ם שעובר על פני רחבו כמו שכתבו ט״ז ונחלת צבי דתיכף שעובר לפניו לא הוי כנגדו ודו״ק. ועוד נראה לי מדהוצרך הרמב״ם לפרש עד שיעברו ממנו ארבע אמות מוכח דמיירי אפילו לפניו דאי דוקא לאחריו או מן הצד כבר כתב לפני זה בעיקר דין צואה דצריך הרחקה ארבע אמות. עוד נראה לי גילוי וראיה מש״ס דף כ״ה דקאמר טעמא על הא דצואה עוברת אסור והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא, עד כאן, ולא הזכיר נמי קרא דלא יראה בך, וכן בראב״ן סימן קס״ג לא כתב דאסור אלא משום והיה מחניך קדוש אלא על כרחך אין איסור משום לא יראה אלא משום מחניך קדוש לחוד, ואם כן כיון שמרחיק ארבע אמות אינו במחנהו כמו שיתבאר בסימן ע״ט בסעייתא דשמיא. עוד נראה לי קצת ראיה מדאמר רב פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי, הוה ליה למימר סתם כצואה דמי אלא דצואה עוברת קל יותר מעומדת לכן אמר כצואה עוברת דאף שחזיר עובר לפניו דהוה אמינא דלא יהא כצואה כיון שצואה עוברת גופיה קיימא לן לא היה פי חזיר כמותו קא משמע לן דאפילו הכי דמי ליה ואסור, והא דפריך הש״ס פשיטא היינו דפריך דהא נמי פשיטא דאין פי חזיר בלא צואה כדפירש רש״י שם ודו״ק, לכן נראה עיקר כדברי דרכי משה וב״ח:
(ב) כנגדה – פי׳ ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד׳ אמות וב״ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד׳ אמות אפי׳ מלפניו כמ״ש ב״י בשם מהרא״י. וט״ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד׳ אמות. דקודם שמגיע לד׳ אמות או אחר שנתרחקה ד׳ אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי׳ ע״ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד׳ אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע״ש. וכ״כ הפר״ח דלאחריו ד״א ומלפניו מלא עיניו:
(ג) ס״ג יש כו׳ – דר״ה רביה דר״ח ועוד דבפ״ג דיומא פריך מיניה:
(א) ט״ז סק״ב שהיא אז מצדו. מיהו לפמ״ש המג״א סי׳ ע״ט סק״ב דצדדים שלפניו כלפניו דמי אין זה ישוב כלל:
(ז) לפניו – וה״ה אם היתה שטה ע״פ המים:
(ח) כנגדה – עיין בב״י דסובר דאין לחלק בין צואה קבועה לעוברת ע״כ גם בזה בעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד״א ממקום שכלה הריח וכן העלה הט״ז והפר״ח אך אם העבירו צואה מלפניו ע״פ רחבו אז די בד׳ אמות דהיינו קודם שמגיע לד׳ אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד׳ אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסימן ע״ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד״א ממקום שכלה הריח [דעד מקום שכלה הריח הוא כמו צואה ממש כיון דריח רע שיש לו עיקר הוא וכדלקמן בסי׳ ע״ט] והב״ח והא״ר פסקו דכיון דצואה עוברת היא ואינה עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד׳ אמות ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו. ויש להחמיר לכתחילה ולענין דיעבד אם כבר קרא והתפלל והיתה הצואה עוברת לפניו חוץ לד״א עיין בפמ״ג שכתב וזה לשונו וכבר כתבנו כל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא ק״ש בלא ברכותי׳ ובתפלה אינו חוזר ומתפלל עי״ש עוד:
(ט) דהוי כגרף – ואם החלון פתוח וחזיר עובר אם מותר לקרות עיין בסימן ע״ט ס״ב בבאור הלכה ובמשנה ברורה מה שנכתוב שם:
העבירו וכו׳ לקרות כנגדה – עיין במ״ב מש״כ אם העבירו ע״פ רחבו דדי בד״א הוא מדברי הט״ז ואף דלפי מה דכתב המגן אברהם בסימן ע״ט ס״ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר גם בזה וכן כתב הלבש״ר מ״מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג״כ הא״ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב״ח אפילו בלפניו ממש ע״כ נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה:
(יג) [סעיף ג׳] העבירו צואה לפניו וכו׳ לשון הש״ס צואה עוברת ופי׳ רש״י אדם שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו. והרמב״ם פי׳ פ״ג מהלכות ק״ש דין י״ג כגון שהיתה שטה על פני המים. ובשניהם צריך להפסיק עד שתעבור כמ״ש ר״ז או׳ ג׳ וכתב ב״י דבלאחריו סגי כשיעברו ממנו ד״א אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו יעו״ש וכ״מ מסתמיות דבריו כאן בש״ע שכתב אסור לקרות כנגדה ולא פי׳ עד כמה אלא לומר שהוא כפי הדין הנז׳ בסי׳ ע״ט סעי׳ א׳ דמלאחריו צריך להרחיק ד״א ממקום שכלה הריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו יעו״ש. וכ״כ הלבוש. מיהו הב״ח חולק וכתב דאפילו מלפניו סגי בהרחקת ד״א יעו״ש והסכים לדבריו א״ר אות ד׳. אמנם הט״ז סק״ב כתב כדברי מרן ז״ל וכתב וזה פשוט וכ״כ הפר״ח אות ג׳ וכתב ודלא כהב״ח. וכ״כ הסו״ב במק״ח אות א׳. י״א בהגב״י. ר״ז שם. חס״ל אות ב׳. וכן עיקר. ועיין מש״ז אות ב׳ שכתב דכל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא בלא ברכותיה ובתפלה אינו חוזר ומתפלל יעו״ש:
(יד) שם ופי חזיר וכו׳ אפילו עולהמן הנהר וכו׳ דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי. ב״י. בשם הר׳ יונה. לבוש, סו״ב במק״ח שם:
(ד) כנגדה – כלומר שאף שאינה נחה ברשותו, אלא רק עוברת ברשותו – האיסור במקומו עומד.
(ה) דמי – מפני שהחזיר מלוכלך מאוד.
(ו) כגרף של רעי – הוא כלי הצואה (העביט), שריחו רע אף אם רוחצים אותו1.
1. דין עביט מבואר בסימן פ״ז.
העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא מן הנהר.
(ג) העבירו צואה לפניו וכו׳ שם פלוגתא דאביי ורבא והלכתא כרבא דאסור:
(ד) ופי חזיר כצואה עוברת דמי שם מימרא דרב פפא ואקשינן פשיטא ופירש״י פשיטא דפי חזיר אינו בלא צואה ומהדרינן לא צריכא אע״ג דסליק מנהרא וכתב ה״ר יונה כלומר שאין הרחיצה מועלת לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי ודע שהרמב״ם כתב גבי צואה עוברת פי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד׳ אמות נראה מדבריו שאע״פ שהם עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ד״א שרי ולא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנו לפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ד׳ אמות שרי וכ״כ רבינו הגדול מהר״ר יצחק אבוהב ז״ל אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ״ל דבלאחריו מיירי ומש״ה סגי כשיעברו ממנו ד״א אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו וכן נראה מדברי רבינו שכתב כאן אסור לקרות כנגד׳ סתם וסמך על מה שכתב בסימן ע״ט שיעור ההרחקה שהוא צריך להרחיק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא כו׳ פי׳ ה״ר יונה מפני שאין הרחיצה מועיל לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום בצואות מצואתו לא רוחץ ודיינין ליה כגרף של רעי לקמן סי׳ כ״ו. וממה שסתם רבינו וכתב אסור לקרות כנגדם משמע כדין הרחקה המבוארת לקמן סי׳ ע״ט דהיינו לפניו כמלא עיניו אבל מל׳ הרמב״ם לא משמע כן שכתב ז״ל צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד׳ אמות ע״כ ממלת כנגדן משמע בהדיא דמיירי בעוברין לפניו ממש ואפ״ה די בהרחקה ד׳ אמות. ואפשר דס״ל דלא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק מלא עיניו. דהכא כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ד׳ אמות שרי וכ״כ רבינו הגדול מהרר״י אבוהב ז״ל וב״י לא הסכים עם פי׳ זה אבל דברי מהרר״י בדברי הרמב״ם עיקר ד״מ:
(ג) העבירו צואה לפניו כו׳ שם צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק״ש ורבא אמר אסור והלכה כרבא ופי׳ רש״י אדם שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו אסור לקרות וצריך להפסיק וכתב ב״י דהא דכתב הרמב״ם אסור לקרות כנגדן עד שיעבירו ממנו ד׳ אמות בלאחריו מיירי אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו עכ״ל ולא נהירא דמדכתב הרמב״ם צואה עוברת כגון שהיתה שטה ע״פ המים אסור לקרות כנגדה אלמא דמיירי בעוברת לפניו ואסור לקרות כנגדה והוא רואה אותה ומסתכל בה וקאמר דאסור עד שיעברו מפניו ארבע אמות דכיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד׳ אמות שרי וכ״כ מהר״י אבוהב ואיני יודע למה חלק עליו ושינה משמעות דברי הרמב״ם דמיירי בצואה עוברת לפניו וקא מפרש לה דמיירי בלאחריו אי משום דלא מצא גילוי לשיעור ד׳ אמות בגמרא אפשר דס״ל להרמב״ם כיון דאביי מתיר לגמרי רחוק הוא לומר דרבא אוסר לגמרי דהוי פלוגתא רחוקה מסתייה דליהוי אסור עד ד׳ אמות או מצא כך בתוספתא והכי נקטינן דלא כש״ע שהשמיט ולא כתב שיעור ד׳ אמות:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָה בִּבְגָדָיו, אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו בְּבֵית הַכִּסֵא דֶּרֶךְ חוֹר וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, יֵשׁ מַתִּירִים לִקְרוֹת, וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּיר הַמַּתִּיר בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן אֲצִילֵי יָדָיו, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִיר. {הַגָּה: וְשִׁכְבַת זֶרַע עַל בְּשָׂרוֹ דִּינוֹ כְּצוֹאָה (מַהֲרִי״ל הל׳ י״כ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ד) לפי׳ הרא״ש
(ה) הרי״ף והרא״ש ור׳ יונה וכרב הונא
(ו) רמ״מ וא״ז וכרב חסדא
(ז) הרא״ש ורבי יונה שם בשם י״א
(ג) יש מתירין לקרות – זהו דברי רב הונא וטעמו דכתיב כל הנשמה תהלל יה פירש״י הפה והחוטם הם בכלל אבל לא שאר איברים וי״א הוא רב חסדא וטעמו דכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו׳.
(ג) ומכוס׳ בבגדיו. ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה [ב״י תר״י ורשב״א]:
(ד) דרך חור. כתב רש״י מחיצה יש בינו לב״ה ופשט ידו לפנים מן המחיצה וכתב המאור דאל״ה אסור לקרות כנגד ב״ה, עסי׳ פ״ג מ״ש:
(ה) יש מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ולא שאר איבריו ואפי׳ אינם נקיים שרי:
(ו) ויש אוסרין. דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך בעי׳ שיהיו כלם נקיים [כ״ה בגמ׳] משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ״ע וכ״מ סי׳ ע״ח, וקשה מ״ש מנוגע בסנדלו דאסור כמ״ש ס״ב וברא״ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף ועי״ל כיון שדרך להלוך ומתגל׳ הצואה קצת דרך הלוכו כמ״ש תר״י לפי דרכם ע״ש, וכ״כ המאור בהדי׳ החילוק זה:
(ז) דינו כצואה. משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי וכן לסברא קמייתא ובשבת דף קי״ד אמרי׳ כל ת״ח שנמצא ש״ז על בגדו חייב מיתה משום משניאי משמע קצת דלענין תפילין ולימוד אין קפידא, וז״ל הג״ה פ״ג מהי״כ וכן הורה הר״מ על כהן שראה קרי ביו״כ לרחוץ הלכלוך וה״ה לשאר בני אדם שרגילין לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה שגם בי״ה מותר לרחצו עכ״ל משמע שאין איסור בדבר משום תפלה רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט וכ״מ ברש״י שכתב ישפשף הקרי משום חציצה משמע דמשום תפלה לא קפדינן מיהו בס״ח סי׳ תק״ט אי׳ דאפילו על בגדיו אסור עמ״ש סימן ר״מ ס״ח:
(ג) ונכון לעשות כדברי המחמיר ומיהו אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמנקי וקורא ק״ש ומברך כדלעיל:
(ה) ויש אוסרים וכו׳. משמע דאם היה על בגדיו ומכוסה שרי לכולי עלמא, ולעיל סעיף ב׳ בנוגע בסנדל יש לומר כמו שכתב בספר תמים דעים סימן ר״מ דהתם מגליא לגמרי כדמדלי רגליה, עד כאן. עוד יש לומר דהסנדל בטל לגבי גוף מה שאין כן שאר בגדים, ועיין לקמן סימן פ״ז דמשמע דהסנדל הוי כמו גרף של רעי:
(ו) ויש אומרים שלא התיר וכו׳. כתב לחם חמודות דף כ״ג והרמב״ם אחר שכתב לפסוק כהרי״ף חזר וכתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות, וכן בשולחן ערוך אחר שכתב לכל השלושה כתב ונכון לעשות כדברי המחמירים ולא ידעתי למה השמיטו הלבוש, עד כאן. ולעניות דעתי יפה כיוון הלבוש שהשמיטו כי ראיתי שרבינו ירוחם דף כ״ו כתב דרוב מסכימים שמותר, וכן בבית יוסף משמע דעתו להתיר אלא שהביא לסוף דברי רמב״ם הנזכר לעיל ולכן כתב כן בשולחן ערוך, וכן משמע דעת לחם חמודות, וכן הב״ח פסק כשולחן ערוך משום דברי רמב״ם הנזכר לעיל עיין שם, וכן כתב בנחלת צבי שזה טעמו של שולחן ערוך. ולא נהירא דאף שהרמב״ם סיים דכך ראוי לעשות מכל מקום בכלבו דף ה׳ ראיתי שהעתיק רישא דדברי רמב״ם להתיר כסתם ולא העתיק כלל הך סיומא דראוי להחמיר, הרי דאחרונים לא חשו לחומרא זו. ועוד נראה לי דאין ראיה כלל מהרמב״ם דגריס בש״ס ידיו מטונפות ומפרש ידיו מטונפות ממש ומיירי שאינן מכוסה כמבואר ברמב״ם שם לכן שפיר כתב שיש להחמיר, אבל לדידן דקיימא לן דלא גרסינן ידיו מטונפות אם כן לא מיירי בידיו מטונפות כלל אלא מיירי שהכניס ידיו בבית הכסא בחור, בזה נראה דמודה הרמב״ם שיש להתיר, וכן מצאתי בספר תמים דעים סימן ר״מ להדיא שמחלק הראב״ד בזה ופסק כן. ונראה דהוא הדין דצואה בבשרו כיון שהוא מכוסה מודה הרמב״ם דמותר, לכן נראה לי עיקר כמתירים, ומכל מקום יש להחמיר כסברא שלישית. כתב הב״ח ומיהו ודאי בידיו מטונפות או שהכניס דרך חור אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמקנחי וקורא קריאת שמע ומברך, עד כאן. ולכאורה תמוה כשהכניס דרך חור מאי מהני קינוח ואפילו נטילה לא מהני דהוה ליה כטובל ושרץ בידו, ואי מיירי כשחזר והוציאן מחור קשה למה לי קינוח הא אינן מטונפות, ובש״ס ופוסקים דלא פליגי אלא כשהן בחור של בית הכסא. שוב ראיתי בכסף משנה שם שכתב דהיה מוכח פירוש הש״ס ידיו מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקיבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא, עד כאן. ואפשר דהב״ח מיירי בכגון זה:
(ז) דינו כצואה וכו׳. כן כתב מהרי״ל הלכות יום כיפור וסיים אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב ואם יבש יגררנו, ואם אין יכול לגרור משפשף במים, עד כאן. ועיין לקמן סימן תרי״ז ובבית יוסף שם. ומשמע דבבגדיו ומכוסה לכולי עלמא שרי אבל בשל״ה כתב סימן ס״ו מי שהוא נשוי יזהר שלא יקנח עצמו בחלוק שלבוש כשפירש מאשתו לאחר הזיווג, ואם יבוא שכבת זרע על חלוק מאיזה סיבה לא ילבוש, אם לא כשרוחץ יפה. עוד כתב שטוב לאדם שאין יכול לטבול שישפשף במים ידים וערותו לטהר מן הקרי הדבק ועיין לקמן סימן ר״מ ס״ק ט״ו:
(ג) בבגדיו – ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב״י:
(ד) חור – ר״ל מחיצה יש בינו לבה״כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת״ה אסור לקרות כנגד בה״כ. רש״י:
(ה) מתירין – דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ״א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ״ע ע״ש ועפר״ח:
(ו) כצואה – משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס״ח סי׳ תק״ט איתא דאפי׳ על בגדיו אסור. עמ״א:
(ד) ס״ד וי״א כו׳ – דאזלינן לחומרא וי״א כו׳ מדפריך ביומא שם ה״ד אי דנראית פשיטא ואם איתא מאי פשיטא והא ר״ה שרי ואכתי לא אסיק אדעתיה במקומה כו׳ כמו שפריך שם ומ״ש מדר״ה כו׳:
(ה) וש״ז כו׳ – ע״ל סי׳ מ׳ ס״ז בהג״ה וסי׳ תרי״ג סי״א אבל ממ״ש בסוכה כ״ו ב׳ לימא קסבר ר״י כו׳ מ׳ דאפילו בשעה שרואה קרי מותר ועמ״א:
(ב) מ״א סק״ג ידו ואין בה. ר״ל שאינו מכוסה בבגדיו כ״ה בב״י:
(ג) שם כנגדה. לשון כנגדה משמע דאדם אחר קורא כנגדה וצ״ל דלאו דוקא כי המעיין בב״י יראה מבואר דהוא עצמו ג״כ מותר לקרות. מיהו לדינא אין לעשות כן דמתר״י שהביא ב״י מבואר באמת דשרי אבל מדברי הרשב״א שבב״י מבואר דלא שרי אלא אם הוא מכוסה ע״ש:
(ד) מ״א סק״ז בגדיו ומכוסה יש מגיהין על בשרו דאי על בגדיו מבואר בס״ק הקודם דשרי לכ״ע אך הקשה פרי מגדים דאם כן מאי מביא המ״א ראיה משבת דמיירי על בגדיו: ומתרץ הגירסא שלפנינו דמ״ש המ״א לסברא קמייתא ר״ל לאפוקי הי״א שאין היתר אלא במקום שנכסת מאליה בלי מלבוש אם כן י״ל דכיסוי מלבוש אפילו על בגדיו לא מהני ע״ש וגם על פי׳ זה קשה דבסי׳ ע״ח מבואר דעל בגדיו ומכוסה שרי לכ״ע כמו שהביא המ״א בס״ק הקודם ראיה זו ומשמע דהי״א נמי מודה בהא כיון שלא הביא המחבר פלוגתא בסי׳ ע״ח וצ״ע קצת:
(ב) מג״א סק״ז שרי לסברא קמייתא. לכ״ע. ועל בשרו ומכוסה שרי לסברא קמייתא כצ״ל:
(א) (במ״א ס״ק ו׳) ועוד י״ל כיון שדרך כו׳ וכמ״ש תר״י לפי דרכם ע״ש פי׳ דתר״י ס״ל דנוגע שרי רק דבוק׳ בסנדלו אסו׳ וגם לדידהו קשה דמה בכך שדבוק בסנדלו לא עדיף מאם הוא דבוקה בבשרו ומכוסה בבגדו דשרי כדעת ה״ה. אלא דבאמת תר״י כתבו גבי הא דצואה על בשרו דדוקא כשמכוסה מאיליו בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו. אבל במקום אחר שנראה מיד אין כיסוי המלבוש מועיל והוא דעת הי״א שבסעי׳ זה וא״כ אצ״ל החילוק לפי דרכם של תר״י דאם דבוקה בסנדל אסור כיון שאינו מתכסה מאלי׳ והוא עתיד להגלו׳ ע״י הילוך. א״כ כמו כן יש לחלק גם לדידן דנוגע אסור היינו דוקא לענין כיסוי הסנדל כיון שדרך להלוך וע״י הילוך מתגלה קצת ר״ל דלדידן חשבינן מה שנוגע כדבוק בסנדלו וע״י שמעותד להלך ומתגלה קצת ע״י הילוך כמגולה חשבינן ליה ואסור. ומצאתי בחידושי הרשב״א שכתב ז״ל ובדבוקה בסנדלו דלא איפשט׳ להו היינו משום דזימנין מתגלי׳ כשהוא מהלך כו׳ ואפש׳ שלזה כיון המג״א ויש כאן חיסור לשון קצת:
(ב) (במ״א ס״ק ז׳) ומכוסה שרי לכ״ע על בשרו שרי כסברא קמייתא כו׳ כצ״ל:
(י) בבגדיו – ומי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ״ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי׳ בלי כיסוי ודוקא אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא גופא כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק״ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ״פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד׳ [פמ״ג] ועיין בבה״ל:
(יא) חור – ר״ל מחיצה יש בינו לבין בה״כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת״ה הלא י״א בסימן פ״ג דאסור לקרות כנגד מחיצת בה״כ דכצואה דמיא:
(יב) מתירין – דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ההילול אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים ופשוט דלפ״ז ה״ה אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד׳ אמות של הצואה ג״כ אסור מטעם זה ואם הצואה היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג״כ לכו״ע שרי ומ״מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה:
(יג) כגון אצילי ידיו – ר״ל אז מהני כיסוי בגד [פמ״ג]:
(יד) כדברי המחמיר – ובעת הדחק יש לסמוך אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח״א]:
(טו) דינו כצואה – ר״ל ע״כ יש להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ״ל אבל כשהיא על בגדיו ומכוסה שרי לכו״ע וכנ״ל בצואה וי״א דאינו כצואה מיהו בס״ח סימן תק״ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ״ש כשנכשל ח״ו ע״י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור:
היתה צואה וכו׳ – ואם ברכיו לחות ממי רגלים בטופח ע״מ להטפיח ומכוסה בבגד עיין לקמן בסימן ע״ח במ״ב:
ומכוסה בבגדיו – עיין בפמ״ג שכתב דלא נתבאר שיעור הבגד המכסה אי בעינן ג׳ טפחים או די בג׳ אצבעות. ולא אבין כונתו דהלא איתא בס״ו דצואה כל שהוא יכול לבטלה ברוק אלמא לא בעינן שיעור להכיסוי ומקרא מלא הוא וחפרת בה ושבת וכסית וגו׳ ולומר דהכא גרע משום דבשרו מטונף מצואה זה אינו דא״כ מאי מהני אם הוא כיסוי גדול. ועיין עוד בפמ״ג שכתב על מה דכתב המגן אברהם בסק״ג דאם היא על ידו וכו׳ דשרי לקרות כנגדה דדוקא כנגדה אבל הוא עצמו לא עי״ש [והבאתי כ״ז במ״ב סק״י] אף דמדברי הרשב״א ותהר״י שהובא בב״י משמע דאף הוא עצמו מותר וכן הקשה הלבש״ר [והקושיא השנייה שהקשה והוכיח דלהרשב״א אסור יש לדחות] אמנם באמת ניחא דהלא בלא״ה יקשה על המגן אברהם האיך סתם לדינא כהב״י ותהר״י והרשב״א להקל הלא הרמב״ם מסיים ע״ז וכמה גאונים הורו שאסור לעשות כן וכן נכון לעשות והביא כ״ז הב״י לבסוף אלמא דהוא מסכים לדבריו להחמיר למעשה אך ע״פ אמת ניחא הכל דכונת הרמב״ם הוא דמדינא מותר דאין ע״ז שם צואה אך מ״מ נכון להחמיר כדבריהם שלא לקרות ק״ש בידים מטונפות כאלו וכמו שכתב בכ״מ א״כ עכ״פ אחר בודאי מותר לקרות נגדה וזה כונת המגן אברהם שכתב נגדה ומה שציין ע״ז תהר״י והרשב״א היינו דהם הסכימו ע״ז בפירוש שאין ע״ז שם צואה ודלא כהגאונים [היינו הר״ח וכדומה שהובא בהרא״ש] שהובא בהרמב״ם שפסקו לאיסור כרב חסדא א״כ עכ״פ אחר מותר לקרות נגדה ואפשר שכ״ז הוא כונת הפמ״ג שסיים וכתב ועיין בב״י ותבין:
(טו) [סעיף ד׳] היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו וכו׳ ואם לא היתה על בשרו אלא בין בגד לבגד לכ״ע שרי. מ״א סק״ו. פר״ח אות ד׳. א״ר אות ה׳. ר״ז אות ד׳. ח״א כלל ג׳ אות כ״ו, ועיין בר״ז שם שכתב בשם ס׳ היראה דחסידים הראשונים היו מחמירים על עצמם שלא יהיה על בגדיהם אפי׳ טיפי מימי רגלים וכ״ש טיפות צואה:
(טז) שם ומכוסה בבגדיו וכו׳ ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. מ״א סק״ג. וכתב הלב״ש דלשון כנגדה משמע דאדם אחר קורא כנגדה וצ״ל דלאו דוקא כי המעיין בב״י יראה מבואר דהוא עצמו ג״כ לקרות מיהו לדינא אין לעשות כן דמתר״י שהביא ב״י מבואר באמת דשרי אבל מדברי הרשב״א שבב״י מבואר דלא שרי אלא אם הוא מכוסה יעו״ש עכ״ל. והפרמ״ג בא״א אות ג׳ כתב דודאי היא גופא כל שידיו מלוכלך במלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק״ש ותפלה עד שיטול ידיו וכללא דנט״י לסעודה בעי ג״כ לק״ש ותפלה ורק אדם אחר מותר לקרות כנגדה דלאו בכלל צואה הוא ועיין ב״י ותבין עכ״ל. וכ״כ חיי עולם על מ״א סק״ג דאין הדבר מוכרח דכ״ע מודים בזה. דשיטת הפוסקים כרב חסדא י״ל דגם בכה״ג אסור משום כל עצמותי מפאת שדעתו של אדם אוננת ממנה וכמ״ש הרמב״ן במלחמות יעו״ש עכ״ל. וע״כ יש להחמיר ואין לקרות הוא עצמו עד שיטיל ידיו אלא רק אחרים מותר לקרות כנגדה. ועיין לקמן אות י״ט:
(יז) שם או שהכניס ידיו בבה״כ דרך חור וכו׳. כתב רש״י ז״ל מחיצה יש בינו לבה״כ ופשט ידיו לפנים מן המחיצה. וכתב המאור דאי ל״ה אסור לקרות כנגד בה״כ. מ״א סק״ד. ועיין מש״ל סי׳ ד׳ אות ס״ו בענין המכניס ידיו בבה״כ ולקמן סי׳ פ״ג בדין מחיצות של בה״כ בס״ד:
(יח) שם יש מתירין לקרות. זהו דברי רב הונא. וטעמו דכתיב כל הנשמה תהלל יה ופי׳ רש״י הפה והחוטם הם בכלל אבל לא שאר האיברים ויש אוסרים הוא רב חסדא. וטעמו דכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו׳ ב״י. ט״ז סק״ג. עו״ת אות ה׳ מ״א ס״ק ה״ו. ואם קרא חוזר וקורה בלא ברכות דכה״ג י״ל ספק ברכות לקולא בספק פלוגתא. פרמ״ג במש״ז אות ג׳ ועיין לעיל סוף אות י״ג:
(יט) שם וי״א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נכסית מאליה בלא מלבוש וכו׳ וא״כ לפי דברי האוסרים גם בזה אסור. ולפי מ״ש מרן ז״ל ונכון לעשות כדברי המחמיר אפילו אם הצואה על בשרו במקום שהיא נכסית מאליה בלא מלבוש כגון תחת אצילי ידיו אסור, וכ״כ הב״ח וז״ל ולענין הלכה ק״ל כרב חסדא דאסור וכיון שהכניס ידו בחור ובין ידיו מטונפות מקנוח אסור לקרות ק״ש שהרי הרמב״ם פסק כרב הונא וכתב בסוף דבריו וכמה גאונים הורו שאסור לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. ולפ״ז כיון דיש מפרשים דלא שרי רב הונא אלא כגון בין אצילי ידיו שהוא נתכסה מאליה בלא מלבושים ורב חסדא אוסר א״כ ראוי להחמיר כרב חסדא אף בזו וכן נראה בש״ע עכ״ל. וכ״כ ר״ז אות ד׳. וסיים שם הב״ח וז״ל ומיהו ודאי בידיו מטונפות או שהכניס דרך חור אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמנקי וקורא ק״ש ומברך כדלעיל סוף סי׳ ד׳ עכ״ל והביאו שכנה״ג בהגב״י או׳ ב׳:
(כ) שם ונכון לעשות כדברי המחמיר עיין מש״ל באות הקודם שכן נמי דעת הב״ח ור״ז וכן עיקר. שאעפ״י שיש מקילין אנו אין לנו אלא דברי מרן ז״ל שקבלנו הוראותיו וכ״נ דעת מור״ם ז״ל בהגה דמודה לדברי מרן ז״ל:
(כא) שם בהגהה. ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה. כ״כ מהרי״ל הלכות יוה״כ וסיים אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב ואם יבש יגררנו ואם אינו יכול לגרר משפשף במים ע״כ. והביאו א״ר אות ז׳. ועיין בש״ע סי׳ תרי״ג סעי׳ י״א. ומשמע שם בב״י בשם הגמי״י וד״מ אות ו׳ דמן הדין אינו כצואה אלא מצד חומרא יעו״ש. וכ״מ ממ״ש המ״א בזה הסי׳ סק״ו. וכ״כ ר״ז אות ד׳. מיהו הסו״ב אות א׳ כתב ע״ש הזוהר דאיסור שכבת זרע על גופו כי שם נמצאים כתי הטומאה לחטוף אותם הטיפות לעשות גופים לנשמות העשוקות יעו״ש. ועיין בש׳ רוה״ק דף ד׳ ד״ה ובענין טומאה קרי שכתב וז״ל א״ל מורי ז״ל כי כל אותו היום מתגלה אותה הטומאה וניכרת במצחו אף אם טבל אלא שהוא גלוי דבר מועט אבל אם לא טבל הוא נגלה שם תמיד כ״ז שלא טבל עכ״ל. והחיד״א במו״ב בקו׳ צפורן שמיר סי׳ ז׳ אות ק״ד כתב דמסורת היא שהרואה קרי וטובל ביום ההוא דוקא ומתודה כראוי נמחה המזיק של קרי עכ״ל. וע״כ נוהגים יראי ה׳ לטבול לקריין ביום ההוא ואם אפשר להם טובלין קודם התפלה כדי למחות המזיק ולהתפלל בטהרה. ועוד יש חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לטבול אפי׳ לתשה״מ ביום ההוא כדי להתפלל וללמוד בקדושה ובטהרה וזה מנהג יפה הוא שאין למעלה הימנו כדי שתעלה תפלתם ותורתם למעלה בקדושה ובטהרה ועליהם תבא ברכת טוב. ועיין בשער המצות פ׳ כי תצא ובש״ש על שער הכוונות דרוש ז׳ מדרושי הלילה אות ד׳ ואות ז׳ ודו״ק. ועוד עיין באות שאח״ז:
(כב) שם דינו כצואה. משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ״ע ואם היא על בשרו ומכוסה שרי לסברא קמייתא. מ״א שם. א״ר שם. ר״ז שם. אבל בשל״ה כתב סי׳ ס״ו מי שהוא נשוי יזהר שלא יקנח עצמו בחלוק שלבוש כשפירש מאשתו לאחר הזיווג. ואם יבא שכבת זרע על חלוק מאיזה סיבה לא ילבוש אם לא כשרוחץ יפה והביאו א״ר שם. וכ״כ ס״ח סי׳ תק״ט על חסיד אחד שלא היה הולך באותו חלוק שמשמש שא״א לשכבת זרע שלא יגיע בבגד או היה משמש ערום. ואחר ששמש מטתו היה רוחץ במים חמין מטיבורו ולמטה יעו״ש. והביאו מ״א שם ור״ז שם. ובשל״ה שם כתב שטוב לאדם שאין יכול לטבול שיפשפש במים ידים וערותו לטהר מן הקרי הדבוק והביאו א״ר שם ועיין אמל״י בקו׳ שפת אמת אות ו׳ שכתב מי ששמש מיטתו או קרה לו מקרה אשר לא טהור והוא חולה ולא יעצור כח לטבול שיעשה רחיצת ידים יעו״ש. ואעתיק לשונו בקיצור כדי שיוכל כל אדם לעשותו אם אינו יכול לטבול. תחלה יאמר לשם יחוד קודשא בה״ו וכו׳ ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה׳. ויהי רצון מלפניך ה׳ או״א שתהא רחיצת ידי אלה נחשבת לי כאלו טבלתי במקוה של מ׳ סאה וכשם שאני מטהר עצמי מלמטה כך תעהר נשמתי למעלה בנהר דינור בשם ה׳ צור עולמים. ויהי נועם וכו׳ ואח״כ ירחץ בנקיון כפיו ויכוין באותיות שם ע״ב כזה. יוד הי ויו הי כל אות ואות על ב׳ ידוו. ותחלה יערה מים על יד ימין ויכוין באות יוד פשוטה ויערה על שמאל ויכוין ג״כ באות י׳ ואח״כ יערה מים על יד ימין ויכוין באות ו׳ של מילוי היו״ד ויערה על יד שמאל ויכוין ג״כ בוא״ו הנז׳ ויחזור ויערה על ימין ויכוין באות ד דמילוי היו״ד ויערה על יד שמאל ויכוין ג״כ באות ד׳ הנז׳. וכן ע״ז הדרך שאר האותיות ונמצא מערה ע״כ יד עשרה פעמים:
כב) ואח״כ ישוב כבראשונה ויערה על יד ימינו י׳ פעמים רצופים זו אחר זו ויכוין היו״ד אותיות הנז׳ בכל פעם אות א׳ פעם א׳ י׳ פשוטה פ״ב אות ו׳ דמילוי היו״ד פ״ג אות ד׳ ושאר האותיות על זה הסדר ועד״ז יעשה ביד שמאל יערה י׳ פעמים רצופים ויכוין כנז׳ ס״ה נעשו מ׳ נטילות כנגד מ׳ סאה עכ״ד. ועיין עוד בדברינו לקמן סי׳ ח״פ אות ה׳:
(ז) יש מתירין לקרות – כיוון שהצואה שעל בשרו מכוסה, הרי מתקיים בה ״וכיסית את צאתך״. והמכניס ידו הרי הצואה ברשות אחרת, ובמקומו אין צואה, והוא בגדר של ״מחניך קדוש״.
(ח) ויש אוסרים – לשיטתם הילול ה׳ נעשה בכל הגוף, ולכן אסור לדבר דברי קדושה אף אם רק חלק מגופו במקום הצואה1.
(ט) כגון אצילי ידיו – זו שיטה שלישית, הסוברת שבכל הגוף הלכה כמחמירים, מלבד מקומות בגוף המכוסים מאליהם, שבהם הצואה נחשבת כבלועה.
(י) כדברי המחמיר – כשיטת ה״יש אוסרים״. אמנם, בשעת הצורך אפשר לסמוך על השיטה האומרת שאפילו צואה על גופו מותר, אם היא מכוסה בבגדו2.
(יא) כצואה – ואף שאין לה ריח, היא נחשבת ללכלוך המצוי על גופו3. ונראה שהמחבר לא החמיר בכך, ולדעתו ב״צאתך״, כלולה צואה בלבד. וגם לרמ״א האיסור הוא רק כשהיא מצויה על גופו, ולא על בגדיו.
1. זו שיטת רב חסדא, ולמד זאת מהפסוק ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״. המקל הוא רב הונא, שלמד מהפסוק ״כל הנשמה תהלל יה״ שהילול ה׳ אינו בכל הגוף, אלא רק דרך איברי הנשימה, כלומר הפה והאף.
2. מ״ב ס״ק יד. ולכן נקט המחבר לשון ״ונכון לעשות כדברי המחמיר״. עיין כף החיים אות יט שסתם לאסור גם בשעת הדחק, ואמנם ראיתי בהערות איש מצליח על מ״ב ס״ק יד שכתב כדברינו.
3. לכן לכתחילה יש להחמיר אף אם מכוסה בבגדים, כפי שראינו לעניין צואה.
היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ורב חסדא אמר אסור לקרות ר״ח פסק כר״ח ורי״ף פסק כר״ה וכן דעת א״א ז״ל.
(ה) היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו וכו׳ שם איתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בב״ה רב הונא אמר מותר לקרות ק״ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק״ש. ופירש״י ידיו בב״ה. מחיצה יש בינו לב״ה ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ומפרש בגמרא דטעמא דרב הונא משום דכתיב כל הנשמה תהלל יה וטעמא דרב חסדא משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך ופירש״י כל הנשמה הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:
וכתב הרא״ש צואה על בשרו או שהיו ידיו בבה״כ פי׳ שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו או שהכניס ידו דרך חור לבה״כ ואינו מריח ריח רע ופסק ר״ח כרב חסדא דאסור אע״ג דרב חסדא תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא וכן פסק בא״ז והרי״ף כתב דקי״ל כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה (יומא ל.) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק״ש פירוש צואה בפי טבעת היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא יושב נראית עומד אינו נראית מ״ש מצואה על בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא מדקא מקשה מיניה ש״מ דהלכתא היא וכתבו ה״ר יונה והרא״ש וכן מסתברא וי״א דהא דשרי רב הונא צואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעמדה על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא מלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ודייקי מדפריך התם אי דנראית פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי דכיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסירא טפי והרי״ף והרמב״ם גורסים ידיו מטונפות מבה״כ ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראית ואי מיירי ביבישה אפ״ה היה אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה והוסיף ה״ר יונה וכתב ז״ל והרמב״ם רצה ליזהר מזו הקושיא וכתב היתה טיפת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבה״כ כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל ואפ״ה אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כ״כ מועט ויבש שאנו דנין אותו כאילו אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי לא הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה שאפילו בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות עכ״ל:
והרשב״א כתב וז״ל הקשה הראב״ד מ״מ הא בעינן מחנך קדוש וליכא ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה על גב גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם ומסתברא דאפי׳ כשאינה יבישה ואי משום מחנך קדוש כל שהיא מכוסה ליכא משום מחנך קדוש כדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק״ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרא שרי דכתיב ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרי׳ צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה מ״ט צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא כנ״ל עכ״ל:
והרמב״ם כתב לפסוק כרב הונא ואח״כ כתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) היתה צואה על בשרו ומכוסה כו׳ רב הונא אמר מותר כו׳ רב חסדא כו׳ פירש״י מחיצה יש בינו לבין ב״ה והכניס ידו לפנים מן המחיצה וטעמא דרב הונא משום דכתיב כל הנשמה תהלל יה ואינו בכלל אלא הפה והחוטם ולא שאר איברים ורב חסדא ס״ל הא כתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך:
(ד) היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידו בב״ה דרך חור וכו׳ וכך היא גירסת רש״י או שהיה ידיו בב״ה ופי׳ כמ״ש רבינו וכ״כ הרא״ש אבל הרי״ף גורס או שהיו ידיו מטונפות מבה״כ וכן מבואר מדברי הרמב״ם שגורס כך וכתב הרמב״ן בספר המלחמות דפירושא לפי הנראה שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא כגון שקינח באבנים מקורזלות של בה״כ ואין בידו צואה אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא כל הנשמה תהלל יה שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה ואין היד הזו ראויה לומר שירה שדעתו של אדם אוננת ממנה וזה פירוש נאה עכ״ל. ולענין הלכה קי״ל כרב חסדא דאוסר ובין שהכניס ידו בחור ובין ידיו מטונפות מקנוח אסור לקרות ק״ש שהרי הרמב״ם פסק כרב הונא וכתב בסוף דבריו וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות ולפ״ז כיון די״מ דלא שרי רב הונא אלא כגון בין אצילי ידיו שהוא נתכסה מאליה בלא מלבושים ורב חסדא אוסר א״כ ראוי להחמיר כרב חסדא אף בזו וכן נראה בש״ע ע״ש. ומיהו ודאי בידיו מטונפות או שהכניס דרך חור אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמנקי וקורא ק״ש ומברך כדלעיל סוף סי׳ ד׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ה) צוֹאָה בְּפִי טַבַּעַת, אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָה אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב.
באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ח) יומא ל׳
(ח) צואה בפי טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמ׳ ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב״ז ח״ב סימן ל׳ כ״ה):
(ז) טבעת – מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ״א בשם הרדב״ז וכנה״ג וע״ת:
(ו) ס״ה לד״ה אפי׳ כו׳ – שם:
(א) הטבעת עבה״ט ועיין ביד אפרים שצ״ל וא״ל תקנה וע״ש ביאור הדברים:
(ג) (בס״ק ח׳) וא״צ תקנה כצ״ל וע״ש. ור״ל דאם יש ריח רע או ליחה בו דינה כצואה ולא מהני בזה מה שרוחץ במקומו כיון שהיו שותתין על בגדיו ועל ברכיו ואם אין ריח רע והליח׳ יוצאה דרך דחויא אז הוא מן המעי וא״א שיצא קצת בלא צחצוח צואה וכן אם הוא רוחץ מן הזוהמ׳ שפיר דמי ואף על פי שכבר תחת על בגדיו מ״מ כיון שאין בו ריח רע רק משום שיש בו קצת צחצוח צואה אין זה מעכב רק רוחץ במקום הזוהמא דהיינו בפי הטבעת דלא להוי צואה במקומה. משא״כ אם שותת תדיר הוי מפי הטבעת והוי כדם מכתו ודם מגפתו כיון שאין בו ריח רע א״צ תקנה כלל ע״ש ברדב״ז דפוס פירד׳ סי׳ שמ״ו:
(טז) בפי טבעת – מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת ואין לוא תקנה:
(יז) אסור לקרות – ובדיעבד אם קרא ק״ש חוזר וקורא אך לענין תפלה צ״ע אם יחזור ויתפלל כ״כ הח״א אבל הרבה אחרונים כתבו שצריך לחזור ולהתפלל:
(יח) לדברי הכל – ר״ל אפילו לדברי המתיר בס״ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע״כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של״ה וח״א]:
(יט) כשהוא יושב – אבל אם אינה נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:
א. בלוח התיקון. בדפוסים: ״ואין צריך״.
(כג) [סעיף ה׳] צואה בפי טבעת וכו׳ בני אדם שיש להם חולי הטחורים וזב מהם דם תמיד ואגב הדם יוצא ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אינם יכולים לקרות ק״ש ולא להתפלל ולא ללמוד תורה ולא לענות קדיש וכל דבר שבקדושה ולא לברך ברכת כהנים כל זמן שהליחה סרוחה שותת מהם. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הלחה יוצא מהמעי יש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם הוא מפי הטבעת אין לו תקנה. ובמה יודע אם הוא מהמעי או מפי טבעת אם יוצא דרך דחייה בסירוגין הוי מן המעי ואם שותת ויורד תדיר מעצמו הוא מפי טבעת. כנה״ג בהגה״ט בשם הרדב״ז ח״ב סי׳ ל׳ והב״ד עו״ת אות ה׳ ומ״א סק״ח. סו״ב אות ג׳ א״ר סי׳ ע״ז אות א׳ חס״ל אות ה׳ והנה מ״ש הכנה״ג בשם הרדב״ז ח״ב סי׳ ל׳ והב״ד הפו׳ הנז׳ בתשו׳ שלפנינו היא בח״א סי׳ שט״ו וכתוב שם דאם הוא מפי הטבעת א״צ תקנה ויהיב טעמא התם דכיון שאין שם ריר ושותת תדיר מעצמו מורה שיש מכה בפי הטבעת ואין בה בית מיחוש דהוי כדם מכתו יעו״ש וכן הגיה היא״ף על דברי מ״א סק״ח. וכ״כ ר״ז או׳ ז׳ ובמראה המקומות אות ל״ג כתב דבמ״א הוא ט״ס יעו״ש וכ״כ פתה״ד אות ד׳ ועי״ש שכתב דלא כהזכ״ל אות ק׳ שהבין שזה תשו׳ אחרת והניח דברי הרדב״ז בצ״ע יעו״ש. וכ״כ קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות ג׳ ח״ע על מ״א סק״ח:
(כד) שם אסור לקרות לדברי הכל וכו׳ ואם קרא אפי׳ בדיעבד כתב הח״א כלל ג׳ אות כ״ה דצריך לחזור ולקרות ובתפלה צ״ע אם לחזור ולהתפלל. ועיין שם בנשמת אדם אות ו׳ שהביא דברי הראב״ן ז״ל שהביא א״ר אות יו״ד שכתב המתפלל ומצא צואה באותו מקום בנקב צריך לחזור ולהתפלל וכתב עליו די״ל דהראב״ן ס״ל דאפי׳ בעבר אדרבנן חוזר ומתפלל וכמ״ש הכ״מ בקרא תוך ד״א של קבר דבודאי אינו אלא מדרבנן ואפי׳ הכי חוזר אבל לפסק הש״ע בסעי׳ ח׳ דפסק במי רגלים אפילו בק״ש אינו חוזר משום דאינו אלא מדרבנן נראה דה״ה בצואה בפי טבעת א״צ לחזור בתפלה דהיכא דאיכא ברכה אינו חוזר יעו״ש ועיין מנחת אהרן כלל י״ג סוף אות י״ט ומ״ש עליו הפתה״ד אות ג׳. ועוד עיין בדברינו סי׳ ע״ד אות ז׳ סוף ד״ה ודע. וא״כ כיון דדין זה לה נפיק מפלוגתא וק״ל סב״ל בק״ש חוזר וקורא בלא ברכותיה ובתפלה אינו חוזר להתפלל כמש״ל אות י״ג אלא רק אם אפשר למצא ש״ץ שאומר חזרת העמידה יתכוין עליו לצאת או הוא עצמו יהיה ש״ץ לומר חזרה לצבור. ועיין לקמן אות נ״ג:
(כה) שם אפילו היא מכוסה וכו׳ מפני שבמקומה נפיש זוהמא. גמרא יומא דף ל׳ ע״א. ב״י. לבוש. פרישה אות ה׳:
(כו) שם אסור לקרות לדברי הכל וכו׳ כתב השל״ה יש להתעורר שיראה האדם תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו שיקנח עצמו מוטב שלא ישאר שם אפילו משהו מצואה ע״כ. והביאו א״ר אות יו״ד. ואין לך מידי שמקנח היטב כמו המים וע״כ יזהר כל אדם לקנח עצמו דוקא במים כדי שיוכל לקנח עצמו היטב שלא ישאר משהו מצואה בפי הטבעת שאסור לקרות לדברי הכל:
(כז) שם ונראית כשהוא יושב. אבל אם אינה נראית כלל אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למה״ש. גמרא יומא שם. ב״י. פרישה שם. פר״ח או׳ ה׳ ר״ז או׳ ו׳. ח״א כלל ג׳ אות כ״ה:
(כח) שם ונראית כשהוא יושב. וכ״ז לאותו אדם עצמו אבל אחר מותר לקרות אצלו כשהוא מכוסה בבגדיו. ר״ז שם. מיהו מדברי המ״א סי׳ פ״א סוף סק״א משמע דגם אחר אסור לקרות אצלו כיעו״ש. וכ״כ המחה״ש שם. ישו״ע שם. אבל דעת החמד משה והפרמ״ג שם בא״א אות א׳ נראה כדעת ר״ז דאחר שרי לקרות אצלו כשהוא מכוסה בבגדיו יעו״ש. ועיין עוד בדברינו לשם אות ז׳:
(יב) כשהוא יושב – כי מקום זה מלוכלך מאד. ואם קרא ומצא אחר כך שהוא מלוכלך, אם ברור לו שכבר היה מלוכלך בעת הקריאה יש לחזור ולקרוא קריאת שמע1.
1. מ״ב ס״ק יז. ועל ברכות ותפילה לא יחזור, מפני שאיסור צואה בפי הטבעת הוא מדרבנן (עיין חיי אדם סימן ג), ובאיסור דרבנן אין צריך לחזור ולברך, כמפורש בסעיף ח. יש חולקים בדין זה, ודברינו על פי המ״ב ס״ק יז וכף החיים אות כד, וספק ברכות להקל.
אבל צואה בפי טבעת אפילו אם היא מכוסה אסור לקרות אפילו אם אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב וי״מ דרב הונא לא שרי בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נתכסית מאליה בלא מלבושים כגון אצילי ידיו וכיוצא בו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) אבל צואה בפי טבעת ז״ל הגמרא בפרק אמר להם הממונה דף ל׳ ע״א מ״ש מצואה ע״ג בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא עכ״ל מ״מ באינה נראית אפי׳ כשהוא יושב מחניך קדוש קרינן ביה. משום דבכסוי תליא מילתא ולא ניתנה תורה למלאכי השרת:
(ו) שהיא נתכסית מאליה כו׳ דבעינן כיסוי אף כשהוא בלא לבוש:
באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ו) הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה, יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיִּרֹק בָּהּ וְיִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הָרֹק עָבֶה. וְאֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ, לֹא בְּטֵלָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ט) ברכות כ״ה
(י) ירושלמי ו׳ ע״ב הביאו רא״ש והרשב״א בשם הראב״ד
(ט) הרוק עבה. אבל אם נותן מים ע״ג לא מהני וכמ״ש סי׳ פ״ז ס״א אא״כ הם עכורים שאין הצוא׳ נראית מתוכה (כ״ה הגהות הרי״ף פ״א) ול״ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי׳ הוא:
(ח) עבה – אבל אם מים ע״ג לא מהני אא״כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי״ף ול״ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא:
(ה) סק״ט מים קשה פשיטא דודאי לא עדיפו מים צלולים מרוק שאינו עב. וי״ל דה״א רוק בשביל שהוא מועט אבל אם שופך עליו מים רבים שרי קמ״ל ומביא ראיה מסימן פ״ז דמבואר שם גרף של רעי של חרס אסור לקרות ק״ש אפי׳ נתן בהם מים אבל של מתכת מותר אם רחוצה יפה משמע דאם אין רחיצה יפה ויש צואה משהו אסור אפי׳ נתן בהם מים וק״ל:
(ו) שם כיסוי. אף דנתבאר בסימן ע״ד סוף ב׳ דמים צלולים הוי כיסוי לערוה מ״מ לצואה בעינן טפי כיסוי גמור אע״ג דלענין עששית חמיר׳ ערוה והבן:
(ג) מג״א ס״ק ט׳ לא מהני. ותחת מים קרושים י״ל דמהני. אשל אברהם סי׳ פ״ב ס״ב:
(ב) עבה עבה״ט ועיין בר״י אם הוא במבואות המטונפות וירד השלג עליהם ואין כאן ריח ועיין סימן כ״ח:
(כ) מעט צואה – אפילו כל שהוא כי אין שיעור לאיסור צואה. כתב בחידושי רע״א בשם הנזירות שמשון דא״צ להרחיק ממה שהאדם מקיא אף שהוא מאוס:
(כא) הרוק עבה – אז חשיב כיסוי ודוקא כשאין מגיע לו ריח רע. ואם נותן מים ע״ג הצואה לא מהני אא״כ המים עכורים שאין הצואה נראית מתוכם ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא משא״כ בזה ולכן יש ליזהר לקרות נגד עביט מלא מים אשר השליכו בתוכו בגדי קטנים שיש בהם צואה:
(כט) [סעיף ו׳] והוא שיהיה הדוק עבה וכו׳ ומשמע מיהא דצואה במים לא בטלה אא״כ יהיו עכורין שלא תראה מתוכן. הגהות הרי״ף במסכת ברכות פרק א׳. כנה״ג בהגה״ט. מ״א סק״ט. א״א אות ט׳, מחה״ב סק״ט. ר״ז אות ח׳, חס״ל אות ו׳ ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא. מ״א שם. וכתב המחה״ש דר״ל דאע״ג דגם מים צלולים הוי כסוי וכדלעיל במ״א סי׳ ע״ה סק״ט מ״מ לא הוי כסוי מעליא כמו עששית עכ״ל. וכ״כ א״א שם וח״ע על מ״א סק״ט. ועיין בלח״י דף י״א ע״ג שכתב הא דהגהות הרי״פ מיירי במים מועטים דלא חשיבי כולי האי דליהוי כסוי לכן דוקא בעכורין. והביאו י״א במ״ב בהגה״ט אות ה׳:
(ל) שם והוא שיהיה הרוק עבה וכו׳ מכאן נראה פשוט דאם עומד בשוק במבואות המטונפות וירד השלג עליהם ואין כאן ריח והן בעודנו בשוק״י האיש ירצה לברך או לקרות ק״ש שפיר מצי לברך ואתיא בק״ו מרוק עבה דמהני אף שנמוח מיד וכ״ש אם מכוסה בשלג דשפיר מצי לברך ולקרות כל שאין שם ריח, ברכ״י אות ב׳ יעו״ש, חס״ל שם. ח״א כלל ג׳ אות ו׳, קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות ו׳. וכ״כ הפרמ״ג סי׳ פ״ב בא״א אות ב׳ דמים קרושים הוי כסוי יעו״ש. אבל כסוי עשן אפילו הרבה לא הוי כסוי לא לערוה ולא לצואה. יפ״ל אות ד׳, ועיין לקמן סי׳ פ״ב אות ב׳:
(יג) עבה – מפני שכך הצואה נחשבת למכוסה.
היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה והוא שיהא הרוק עבה ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה אבל אם לא יקרא מיד הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה.
(ו) היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק וכו׳ שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה ופירש״י רוקק עליה ומכסה אותה ברוק:
(ז) ומה שכתב ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה ירושלמי כתבו שם הרא״ש רבי זירא ורבי אבא יתבין וחזיין צואה רבי אבא רקיק עלה אמר רבי זירא כמין ימא לטיגנא כלומר אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטיגנא שהוא דבר מועט ואח״כ חזרה הצואה למקומה וכ״כ הרשב״א בשם הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ז) סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת, מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בָּהּ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל קִלּוּחַ, וְאַחַר שֶׁנָּפַל לָא מִיתְסַר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(יא) שם בבלי וכלישנא בתרא
(י) ספק. וה״ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש״ג ריא״ז) ולי נראה דאזלינן בתר המצוי כמ״ש ביו״ד סי׳ נ״ז סעיף י״ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי׳ בבית אסור וה״ה איפכ׳ אם באשפה מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים:
(יא) כנגד עמוד. כ׳ הרא״ש דשותת לא חשוב נגד העמוד ושרי מדאורייתא:
(ד) אבל ספק מי רגלי׳ אפילו באשפה מותר ודוקא באשפה שאין ריח רע דאם לא כן תיפיק ליה משום אשפה (ב״י בשם הר״ר מנוח):
(ח) בבית מותר. והוא הדין בודאי צואה אלא שספק אם הוא צואת אדם או כלבים בבית שרי באשפה אסור כן משמע באחרונים בשם שלטי גיבורים, ומגן אברהם כתב דאזלינן בתר מצוי כמו שכתב רבינו ירוחם נתיב ז׳ סימן ג׳, עד כאן. ולי נראה דבבית לעולם מותר שאין מניחין שם צואת אדם, וצריך עיון עיקר דין זה. כתב הרא״ש דשותת לא מיקרי נגד העומד ושרי מדאורייתא, מגן אברהם, ועיין לקמן סימן ע״ח:
(ט) [לבוש] דוקא באשפה. שאין ריחה רע דאם לא כן תיפוק ליה משום אשפה:
(ט) מותר – וה״ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש״ג ריא״ז. והפר״ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ״א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה״ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע״ש. ולפי דברי הפר״ח נ״ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה״ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע״ש:
(י) מותר – דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ״ש. סי׳ ע״ט ס״ח:
(יא) קלוח – ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא״ש:
(ז) סקי״א דשותת. היינו הדין של סי׳ שאח״ז:
(כב) מותר לקרות – והיכא דמצא צואה ואינו יודע אם הוא צואת כלבים ושאר בהמה וחיה או צואת אדם דעת המ״א דאזלינן בזה בתר המצוי דאם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה״ה איפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן דהוא מכלבים להקל ודוקא אם בדק האשפה ולא נמצא בו שאר צואה בלתי זה דאל״ה הלא אמרינן דסתם אשפה חזקה שיש בו צואה דרגילין להפנות שם וכן פסקו האחרונים כהמג״א:
(כג) דחזקת בית – ואם מצוי שם קטנים צריך לבדוק:
(כד) דחזקת אשפה – לאו חזקה גמורה דא״כ אפילו במי רגלים היה אסור אלא ר״ל שדרך להמצא שם צואה ע״כ אסור עד שיבדוק אח״כ מצאתי שכ״כ בלבוש:
(כה) ספק מי רגלים – ואם הוא יודע שהיה כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו כתב הח״א דכיון דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אפילו במילתא דרבנן ומ״מ בשעת הדחק שיתבטל עי״ז מק״ש ותפלה יוכל לסמוך על הפוסקים דאפילו בזה אזלינן לקולא במילתא דרבנן. ואם אירע לו כזה בצואה דהיינו שהוא יודע שהיה כאן צואה בבית ונסתפק אם פינוהו נראה דאסור לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו דהלא הוא מילתא דאורייתא:
(כו) אפילו באשפה וכו׳ – ר״ל לאחר שבדקוה שלא נמצא בה צואה וגם שאין מגיע ממנה ריח רע דאל״ה תיפוק ליה משום אשפה גופא כמש״כ בסימן ע״ט ס״ח:
(כז) כנגד העמוד – כתב המ״א בשם הרא״ש דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר״ח צאנזאר מפקפק בזה עי״ש:
ספק אם צואה בבית מותר לקרות – עיין במ״ב סקכ״ב מש״כ ודוקא אם בדק האשפה ובזה ניחא מה שנשאר הפמ״ג בקושיא על המגן אברהם בא״א סק״י עי״ש:
אבל ספק מי רגלים וכו׳ – ר״ל שמסופק לו אם יש שם מי רגלים ונלפענ״ד דה״ה אם מצא בבית ששפוך על הארץ ואינו יודע אם הוא מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו מי רגלים. ומה שכתב הח״א דאזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים שם איירי שאנו יודעין שהוא מי רגלים והספק הוא אם הוא מי רגלי אדם או בהמה לכך אזלינן בתר המצוי דאם קטנים מצויים יותר תלינן בהם משא״כ בענינינו. ועל דינו דח״א גופא לכאורה יש לעיין דהלא במי רגלים קי״ל להקל אפילו באשפה שמצוי להמצא שם מי רגלים אלמא דלא אזלינן בתר המצוי לענין מי רגלים ויש לחלק בין אם הספק הוא על עצם הדבר או שהדבר בודאי נמצא ואנו צריכין לתלותו באיזה דבר תלינן במצוי אפילו במילתא דרבנן וצ״ע:
(לא) [סעיף ז׳] ספק אם צואה בבית וכו׳. וה״ה אם היה ספק צואת אדם ספק צואת כלבים הרי זה ספק ומותר בבית ואסור באשפה. ריא״ז הובאו דבריו בשלטי הגבורים פ׳ מי שמיתו. כנה״ג בהגה״ט. והביאו הפר״ח אות ז׳ וכתב עליו דלא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה ולא ידעינן ספקא דאורייתא לחומרא ואסור לקרות כנגדה עכ״ד. והמ״א סק״י כתב דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור ואם באשפה מצויים כלבים יותר תלינן בכלבים יעו״ש. והב״ד י״א בהגב״י וכתב דדברי הפר״ח נראה לי דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר. דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר עכ״ד. וכ״נ דעת הפרמ״ג בא״א סק״י יעו״ש וכ״כ הח״ע על מ״א סק״י דכדברי הפר״ח נראה בחי׳ הריטב״א קדושין ע״ט ע״א ד״ה אתמר בשליא בבית דכיון דיש שליא בבית נפיק ליה בית מחזקתיה והו״ל כשליא יעו״ש. וכ״נ דעת המאמ״ר אות ה׳. ועתה הראתה לדעת מכל הפו׳ הנז׳ דדברי הפר״ח הם חלוקים עם דברי המ״א ודלא כהמחה״ש דרצה להשוותם שכתב דהפר״ח איירי במחצה על מחצה כיעו״ש. וע״כ יש להחמיר כדברי הפר״ח וכמ״ש האחרונים:
(לב) שם דחזקת בית שאין בה צואה. ואם דרכם להכניס בבית גרף של רעי בשביל התינוקות או עביט של מי רגלים אסור לקרות עד שיראה אם הוא שם דזה הבית נסתלק מחזקתיה. ואם קרא ומצא אח״כ צריך לחזור ולקרות. לח״י די״ב ע״א. י״א מ״ב בהגה״ט אות ו׳ ועיין לקמן אות ל״ז:
(לג) שם ספק אם לואה באשפה אסור וכו׳. ואפילו במקום אחר שספק אם יש שם צואה כגון לפני הבתים שדרך להיות שם צואה אסור. וכ״ש בחצר אא״כ ידוע שאין דרך להיות שם צואה. ט״ז סי׳ ע״ט סק״א. ר״ז בזה הסי׳ אות ט׳. ועיין פרמ״ג סי׳ קנ״ד במש״ז אות א׳ שכתב דאין להתפלל בבית החורף אם בעליה מקום מטונף דאף ללמוד שרי דרשות אחרת מ״מ לתפלה מפסיק בינו לאביו שבשמים עכ״ד. והביאו קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות ד׳:
(לד) שם ספק אם צואה באשפה אסור וכו׳. עיין בשער מאמרי רשב״י על שיר השירים דף ס״ג ע״ג שכתב דהזכרת ד״ת במבואות המטונפות גורם להכניס קודש בחול יעו״ש. דהביאו הרב בן א״ח ז״ל פ׳ בא אות כ״ב:
(לה) שם אבל ספק מי רגלים אפי׳ באשפה מותר וכו׳ ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. כ״מ פ״ג דקריאת שמע דין ט״ו בשם הר׳ מנוח. עט״ז אות ד׳. א״ר אות ט׳:
(לו) שם אלא כנגד עמוד של קלוח וכו׳. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. מ״א ס״ק י״א בשם הרא״ש. א״ר אות ח׳. ח״א כלל ג׳ אות כ״ח:
(יד) שאין בו צואה – והתורה אינה דורשת לחשוש לכל מיני חששות כאשר אין בסיס לכך.
(טו) שיש בה צואה – ואף שאינו בטוח שיש בה צואה, החשש הוא משמעותי, ויש להחמיר בזה כדין כל ספק דאורייתא. גם בימינו חשש זה קיים, במיוחד באשפות שמכניסים בהן טיטולים צואים, ולכן צריך לדאוג שפח האשפה יהיה מכוסה, ושלא יצא ממנו ריח. וכן על יד חולים המרותקים למיטה ועושים צרכיהם בכלי במקומם – יש לדאוג לכסות את הכלי, ושלא יעלה ממנו ריח.
(טז) לא גזרו – דין מי רגליים יתבאר בהרחבה בסעיף הבא.
ספק אם צואה עמו בבית או לאו מותר לקרות כיון שאין דרך בית להיות בו צואה וכה״ג באשפה אסור ובספק מי רגלים אפילו באשפה מותר.
(ח) ספק אם צואה עמו בבית וכו׳ בס״פ מי שמתו (ברכות כה.) אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד כלומר כנגד עמוד הקילוח וכדרבי יונתן דר״י רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ כלומר לא הצריכו כיסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו׳ וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) ספק אם צואה עמו בבית כו׳ בס״פ מי שמתו דף כ״ה מסקינן כדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (כלומר לא הצריכו כיסוי) וכתיב ויתד תהיה לך וכו׳ וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ח) קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, וּמְצָאָהּ אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וּמֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ מְצָאָן בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יב) שם נ״ב לפי׳ התוספות ורב יונה והרא״ש
(יג) תוס׳
(יב) צריך לחזור. דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום:
(יג) ומי רגלים. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור והעולת תמיד לא עיין ס״ס קפ״ה:
(ה) א״צ לחזור ולקרות הואיל דמן התורה אינו אסור אלא כנגד קלוח לבד:
(י) צריך לחזור וכו׳. עיין לקמן סימן קפ״ה יתבאר דין זה בברכת המזון ושאר ברכות לענין צואה ומי רגלים ועולת תמיד לא עיין שם. כתב הראב״ן סימן ק״ש, המתפלל ומצא צואה באותו מקום בנקב צריך לחזור ולהתפלל, עד כאן. ונראה דפירש כן הש״ס [ברכות] דף כ״ב מצא צואה במקומו וכו׳ רצה לומר באותו מקום. כתב של״ה שם, יש להתעורר שיראה האדם תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו שיקנח עצמו היטב שלא ישאר שם אפילו משהו מצואה:
(יב) ולקרות – כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:
(ז) ס״ח במקום כו׳ – ממ״ש הואיל וחטא כו׳ ואי במקום שאין ראוי להסתפק לא הל״ל הואיל וחטא כו׳ ועוד ממש״ש וראה צואה כנגדו כו׳ ודי בזה ול״ק שצריך לחזור ולהתפלל אלא דשם במקום שאין ראוי להסתפק תר״י ורא״ש וע״ל סי׳ פ״א ס״ב:
(ח) ומ״ר כו׳ – תוס׳ עירובין ס״ד א׳. ועמ״א:
(ד) סעיף ח׳ ומצאה אח״כ. ואם מצאו חוץ לד״א ובתוך מלא עיניו ע׳ סי״ פ״ו ס״ב:
(ג) ולקרות עבה״ט ובבר״י כתב אם ישב בלילה במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבה״כ ובשובו לביתו מצא שהטינוף דבוק בבגד א״צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק ע״ש:
(כח) במקום שראוי – דהיינו במקום שמצוי שם קטנים וכיו״ב:
(כט) ומצאה אח״כ – בתוך ד׳ אמותיו ואם נמצאת חוץ לד״א בתוך שיעור כמלא עיניו עיין לקמן סימן פ״א ס״ב ובמ״ב שם:
(ל) צריך לחזור – דזבח רשעים תועבה דה״ל לבדוק המקום. ופשוט דה״ה אם לאחר התפלה מצא שהיו בגדיו או מנעליו מטונפין ויודע שנטנפו ע״י שהיה קודם התפלה במקום מטונף כגון בה״כ וכה״ג במקום האשפתות ולא שמר א״ע להיות נקי בצאתו משם דצריך לחזור דפשע ואם ישב בלילה במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבהכ״נ ובשובו לביתו מצא שהטינוף דבוק בבגד א״צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק [שע״ת]:
(לא) ולקרות – עם הברכות וגם ה״ה לענין תפלה ואם בירך בהמ״ז ושאר ברכות עיין לקמן סוף סימן קפ״ה ומש״כ במשנה ברורה שם מסקנת האחרונים בענין זה אם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת דפושע הוה ואין תשלומין אלא בנאנס:
(לב) א״צ לחזור – דאנוס הוי דמאי הו״ל למעבד:
(לג) א״צ לחזור – דאפילו לכתחילה היה מותר לקרות כ״כ שלא ידע וכנ״ל בס״ז אבל אם נודע לו מזה שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא או התפלל צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דעבר על ודאי דרבנן כ״כ הפמ״ג ועיין בח״א כלל ג׳ דין ל״ג ועיין לקמן בסימן קפ״ה בבה״ל:
קרא במקום וכו׳. ומצא אח״כ – עיין בפמ״ג שכתב דוקא אם מצא אח״כ אבל אם התפלל במקום שראוי להסתפק והלך לו ולא בדק וא״א לו לחזור להמקום ולבדוק צ״ע אם יחזור ויתפלל עיי״ש דמצדד לומר דאפשר דמן התורה בכל גווני יצא בדיעבד ובס׳ ישועות יעקב מסיק להלכה דאם קרא במקום שיש אשפה והלך למקומו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דחזקת אשפה שיש בו צואה וא״כ הוא ספק קרוב לודאי ואזלינן לחומרא אף בדרבנן אבל במקום שראוי להסתפק דהיינו שאינו בחזקת היתר לקרות ולא בחזקת שיש בו צואה בזה מספק אינו מחוייב לחזור ולקרות רק במצאה אח״כ דוקא:
צריך לחזור וכו׳ – עיין בפמ״ג בסי׳ ע״ט במ״ז ובנשמת אדם שמסתפקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ״כ לכו״ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא:
(לז) [סעיף ח׳] קרא במקום שראוי להסתפק וכו׳. צריך לחזור ולקרות. משום זבח רשעים תועבה דהוו״ל לבדוק המקום. ב״י. מ״א ס״ק י״ב. והנה דין זה נאמר בגמרא ברכות כ״ב ע״ב לגבי תפלה אלא שהטור למד ממנו ג״כ לגבי ק״ש כמ״ש הב״י והב״ח וכתב שם בגמרא אעפ״י שהתפלל תפלתו תועבה. וכתבו התו׳ שם וז״ל והוי מעוות לא יוכל לתקון ור״י פי׳ דיחזור ויתפלל עכ״ל, וכ״כ הרי״פ ורבינו יונה והרא״ש פ׳ מי שמיתו כדברי ר״י שצריך לחזור ולהתפלל יעו״ש. וכ״כ ר״ז אות י״א. ח״א כלל ג׳ אות ל״ג. חס״ל אות ו׳. קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות יו״ד. בן א״ח פ׳ בא אות כ״ב. וכתב עו״ש הח״א וכן ק״ש כיון שהיא דאורייתא ואין בו חשש ברכה לבטלה חוזר וקורא אבל בהמ״ז וכ״ש שאר ברכות א״צ לחזור יעו״ש ובנשמת אדם או׳ ז׳. ולקמן בש״ע סי׳ קפ״ה סעי׳ ה׳ יעו״ש. וכ״כ קיצור ש״ע שם דק״ש חוזר וקורא בלא ברכות ושאר ברכות אפי׳ ברכת המזון אינו חוזר ומברך. ועיין עוד לקמן בדברינו לסי׳ צ״ב אות ג׳:
(לח) שם ומצא אח״כ צריך לחזור ולקרות משמע דוקא מצא אח״כ הא התפלל במקום שראוי להסתפק והלך לו א״צ לחזור ולהתפלל. פרמ״ג א״א אות י״ב, ודוקא במצא תוך ד״א אבל במצא חוץ לד״א אע״ג דלפניו אסור כמלא עיניו א״צ לחזור כיון דאינו אלא מדרבנן. פעולת אדם. והביאו מסגרת הזהב על קיצור הש״ע סי׳ ה׳ אות א׳ פ״ע אות כ׳ וכ״כ ב״י סי׳ פ״א בשם הרשב״א ז״ל יעו״ש. ועיין לקמן סי׳ ע״ט אות ד׳ וסי׳ פ״א אות י״ב:
(לט) שם צריך לחזור ולקרות. היינו דוקא כשלא עבר עדיין זמן תפלה או בתפילת תשלומין. וכגון כשהשלים תפלתו היה לו שהות להתפלל עוד אלא שאח״כ נטרד או נאנס אבל אי כשהתפלל במקום הראוי להסתפק מצואה ליכא שהות תו אח״כ להתפלל תפלה אחרת הו״ל מעוות לא יוכל לתקון ולית ליה תשלומין דכי היכי דחשבינן ליה פושע להצריכו לחזור ולהתפלל לפי שלא בדק ה״נ מיקרי פושע לענין דלית ליה תשלומין. פר״ח סי׳ ק״ח אות ז׳ והביאו פרמ״ג בסי׳ זה במש״ז אות ג׳ וכתב שהוא פשוט:
(מ) שם צריך לחזור ולקרות. ומי שיש בו יראת שמים צריך להצטער ע״ז שקרא לו שקרא במקום מטונף ויתן דבר מה לצדקה או יתענה יום א׳ וכמ״ש בקשל״ה דף ע״ב ע״א בדין תפלת י״ח יעוש״ב וה״ה בק״ש ומגי׳ אם קראה בברכותיה. יפ״ל ז״ל בקו׳ יושר לבב אות ב׳:
(מא) שם אבל אם אין המקום ראוי להסתפק וכו׳, נראה דה״ה אם מצא אח״כ צואה בבגדו שישב בלילה במקום שהיה בו צואת חתול ולא הרגיש כלל ובא להתפלל בבה״כ ויהי אך יצא יצא ובא לבית אז יסיר הבגד ומצאו מטונף דאין צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק דלא פשע וקריאתו גם תפלתו עלתה לו ופשוט. ברכ״י אות ג׳. שע״ת אות י״ב:
(מב) שם אבל אם אין המקום ראוי להסתפק וכו׳ כתב הרמ״ע באלפסי זוטה פ׳ מי שמתו וז״ל התפלל ומצא צואה במקומו אפילו במקום דלא הו״ל לאסוקי אדעתיה חוזר ומתפלל דיו לאונס שיפטור מהעונש והרי הוא כאלו לא התפלל שאין מחניך קדוש אין השכינה שורה עכ״ל. והביאו הברכ״י בשיו״ב אות א׳ וכתב עליו שהוא נגד דברי התו׳ ורבינו יונה והרשב״א והרא״ש כמבואר בב״י עכ״ד, ובמחב״ר אות א׳ כתב שמצא חבר להרמ״ע ז״ל הרב המאירי בפסקיו כ״י פ״ג דברכות יעו״ש. וסיים שם המחב״ר דלענין דינא נקטינן דאינו חוזר וכפסק מרן ז״ל עכ״ד. וכ״כ האחרונים דא״צ לחזור. ר״ז אות י״א. ח״א כלל ג׳ אות ל״ג. קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות יו״ד. ודלא כהחס״ל אות ו׳ שכתב דטוב שיחזור ויתפלל בתורת נדבה ויחזור ויקרא ק״ש בלא ברכותיה יעו״ש. ומיהו בק״ש יכול לחזור ולקרות בלא ברכות כיון דליכא ס״ב אבל תפלה בתורת נדבה לא יחזור ויתפלל דעכשיו אין אנו מתפללים תפלת נדבה כאשר יבואר במקומו בס״ד. וכ״פ הרב בן א״ח ז״ל פ׳ בא אות כ״ב דא״צ לחזור ולהתפלל אבל ק״ש חוזר וקורא בלא ברכות:
(מג) שם ומי רגלים וכו׳. א״צ לחזור ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן דמן התורה אינו אסור אלא כנגד הקלוח לבד. כמ״ש בסעי׳ ז׳ וכ״כ עו״ת אות ח׳, מ״א ס״ק י״ג, עט״ז אות ה׳, ועיין בש״ע סי׳ קפ״ה סעי׳ ה׳ דמשמע שם דאפילו אם היה מי רגלים כנגדו וקרא או התפלל א״צ לחזור יעו״ש. וכ״כ פרמ״ג א״א אות י״ג ושם יבואר עוד בס״ד:
(יז) צריך לחזור ולקרות – ראינו בהקדמה לסימן שהאיסור לקרוא שמע במקום שיש בו צואה הוא מן התורה. ואם עבר וקרא היכן שיש צואה, גזרו חכמים שאין קריאתו קריאה, וסמכו דבריהם על הפסוק (משלי כ״א, כז): ״זבח רשעים תועבה״; וצריך לחזור ולקרוא1.
(יח) אין צריך לחזור ולקרות – כיוון שאם לא פשע, לא ביטלו חכמים את המצווה שקיים, ואינו צריך לחזור.
(יט) אין צריך לחזור ולקרות – יבואר בסימן הבא שאיסור זה הוא דרבנן, ועל כן חכמים לא גזרו לבטל מצוותו.
1. אף שאיסור הקריאה הוא מן התורה, קריאתו אינה מתבטלת אלא מגזירת חכמים. ואנו רואים בכמה מקומות בש״ס שהעובר על אופן קיום המצווה ביטלו חכמים את מצוותו, אפילו אם עבר על פרט מדרבנן. עיין לדוגמא ברכות טו ע״א, תוס׳ ד״ה ״אי״ (וראה בדברינו בספר ״בעקבות המחבר״ עמוד מ״ד, בעיקר בהערה 12). וכל שכן כאן, שעבר על דין תורה.
ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה ומצא בו אח״כ צריך לחזור ולקרות אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו אין צריך לחזור ולקרות.
(ט) ואם קרא במקום הראוי להסתפק וכו׳ בפרק מי שמתו (ברכות כב:) ת״ר המתפלל ונמצאת צואה במקומו אע״פ שחטא תפלתו תפלה אמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא וכתב הרא״ש נראה דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחלה ולכך תפלתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל וכן כתבו התוס׳ וה״ר יונה והרשב״א ז״ל ואע״פ שדין זה בתפלה איתמר בגמרא למד ממנו רבינו לענין ק״ש וכתבו התוס׳ והרא״ש בפ׳ הדר (עירובין סד.) אהא דאמרינן שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה צ״ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושכור דע״כ לאו לכל מילי דמו שהרי שתוי אל יתפלל לכתחלה עד שיפיג יינו ושתוי מברך לכתחלה ברכת המזון וכל הברכות כדאיתא בירושלמי ואכלת ושבעת ואפילו מדומדם:
וכתבו עוד התוספו׳ ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא״צ לחזור ולברך אפילו אם תאמר דמשוינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמרינן בסוף פרק מי שמתו לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכו׳:
דין היה קורא וראה צואה כנגדו כתב רבינו בסימן פ״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) ואם קרא במקום הראוי להסתפק כו׳ צריך לחזור ולקרות בפרק מי שמתו דף כ״ב ע״ב אמר רבא אההיא דבהתפלל ונמצאת צואה במקומו זבח רשעים תועבה היא וכתבו הרא״ש ותוספות ור״י ורשב״א דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחילה ולכך תפלתו תועבה אבל אם אינו ראוי להסתפק לא הוי זבח רשעים ואע״ג שדין זה בתפלה איתמר למד ממנו רבינו לענין ק״ש. ב״י:
(ה) ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה וכו׳ ברייתא בפ׳ מי שמתו סוף (ברכות כ״ב) לגבי תפלה וע״פ מ״ש התוס׳ בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכ״כ הרא״ש ורבינו כתב׳ לענין ק״ש דס״ל כר״י דאין חילוק כלל בין ק״ש לתפלה כדכתב לקמן בסי׳ ע״ח ובסי׳ פ״א ועיין עוד בסי׳ פ״ה ולעיל סי׳ ס״ה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים עו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים עורשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים עו, ט"ז אורח חיים עו, מגן אברהם אורח חיים עו, עטרת זקנים אורח חיים עו, אליה רבה אורח חיים עו, באר היטב אורח חיים עו, ביאור הגר"א אורח חיים עו, לבושי שרד אורח חיים עו, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים עו, שערי תשובה אורח חיים עו, יד אפרים אורח חיים עו, משנה ברורה אורח חיים עו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים עו, כף החיים אורח חיים עו, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים עו – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים עו, מקורות וקישורים לטור אורח חיים עו, בית יוסף אורח חיים עו, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים עו – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים עו, פרישה אורח חיים עו, ב"ח אורח חיים עו

Orach Chayyim 76, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 76, Be'er HaGolah Orach Chayyim 76, Taz Orach Chayyim 76, Magen Avraham Orach Chayyim 76, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 76, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 76, Baer Heitev Orach Chayyim 76, Beur HaGra Orach Chayyim 76, Levushei Serad Orach Chayyim 76, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 76, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 76, Yad Ephraim Orach Chayyim 76, Mishna Berurah Orach Chayyim 76, Beur Halakhah Orach Chayyim 76, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 76, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 76, Tur Orach Chayyim 76, Tur Sources Orach Chayyim 76, Beit Yosef Orach Chayyim 76, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 76, Darkhei Moshe Orach Chayyim 76, Perishah Orach Chayyim 76, Bach Orach Chayyim 76

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×