(א) צואה דבוקה בסנדלו בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ ראבי״ה בסי׳ עד, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ד,ז, וכ״כ המאור בברכות מג, ורבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה והוא שלא, כתב דהראב״ד פסק דלכתחילה לא יקרא ואם קרא יצא.
הא דפסקינן דצואה דבוקה בסנדלו אסור האם הוא הדין שנוגעת בלא שנדבקת. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות בהל׳ ק״ש ג,יא, כתב דנוגעת לא הוי כנדבקת ומותר, ומאידך רבינו מנוח שם ד״ה מפני, הביא דדעת בעל ספר העזר (רבי מאיר מטראנקטלייש) דנוגעת אסורה כמו דבוקה, והביא דמחמת כן כתב בעל העזר דאם מכסה צואה בבגד שלבוש בו לא מהני דהוי כנוגעת בסנדלו דאסור, ע״כ, ומאידך הרשב״א שהביא הב״י בסוף סעיף ד-ה, וכן הראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג, כתבו דצואה המכוסה בבגד שלבוש בו מותר ודוקא בדבוקה בסנדלו אסרינן כיון דהיא מתגלית כשמהלך אבל אם מתכסית היטיב בבגדו מהני.
צואה על בשרו או הכניס ידו לבית הכסא, האם מותר לו לקרוא ק״ש. הטוש״ע והב״י בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת אם הלכה כרב חסדא דאוסר או כרב הונא דמתיר, ויש להעיר דבעל הרוקח שהובא בראבי״ה סי׳ קנא אות ז, וכן ראבי״ה שם אות כד, ס״ל דמותר, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ד,טז, וכ״כ הראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג,
ומאידך בה״ג בהל׳ ברכות בעמוד מג, כתב דאסור, והאשכול בהל׳ ק״ש ד״ה וצואה (ט.), כתב דבה״ג ורב האי פסקו כרב חסדא דאסור, וכתב האשכול דה״ר יהודה הנשיא אלברצלוני כתב דאפילו לרב הונא דמתיר היינו דוקא בגוונא שאין לו פנאי לנקות עצמו עד שיעבור זמן ק״ש אבל אם יש לו פנאי ודאי צריך לנקות עצמו, ע״כ, וכן סמ״ג בעשה יח, הביא להלכה דאסור, וכן הסכים המאור
בברכות מג. מדברי רש״י בברכות
כה. ד״ה כל הנשמה, מבואר דאף מאן דאמר מותר, מודה דצואה בפיו או בחוטמו אסור.
מה הטעם נחלקו האמוראים בצואה על בשרו ולא אסרינן ליה מחמת דהוא רואה את הצואה. הב״י בסעיף ד-ה, הביא בזה מחלוקת, והביא דהרשב״א כתב דהראב״ד תירץ דאיירי ביבישה ובטלה על גבי גופו, והרשב״א כתב דאיירי אפילו כשאינה יבישה אלא דאיירי כשהיא מכוסה ולא דמי לדבוקה בסנדלו דהתם מתגלית כשמהלך, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות על המאור בברכות מג, כתב כדברי הרשב״א ולא כמו שהביא הרשב״א בשמו, וכתב דאיירי שיש לצואה ריח אם מריח בה אבל כשהיא מכוסה בבגדו לא מגיע הריח, ורבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה מפני, הביא דאף בעל ספר העזר (רבי מאיר מטראנקאטלייש) ס״ל דאיירי במכוסה בבגדו, ע״כ, והמאור בברכות מג, כתב דאיירי במקום שמכוסה על ידי גופו כגון במקום קינוח או בבית השחי, וכן הסכים הרמ״ך על הרמב״ם בהל׳ ק״ש ג,יא.
צואה על בגדו ומכוסה בבגד אחר וכן צואה על גוף חבירו ומכוסה בבגדו ואין לה ריח, אף רב חסדא מודה לרב הונא דמותר לו לקרוא ק״ש. כ״כ הרא״ה
בברכות כה. ד״ה ורב חסדא.
מה שיעור צואה במקומה. המשנ״ב בסעיף ה ס״ק יח, הביא להלכה מהשל״ה דיש לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרוחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה, ע״כ, והוא תימה דלהדיא אמרינן עלה
ביומא ל., אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא דנראית כשהוא יושב ואינה נראית כשהוא עומד, ע״כ, ומבואר להדיא דסתם אדם יש לו משהו צואה ועל כן אמרינן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואע״פ שאף בזמן הגמרא היה אפשר לנקות לגמרי ברחיצה, מ״מ לא היה שכיח לכל אדם מים לרחיצה בכל עת ועל כן אמרינן דודאי לא הצריכה תורה את האנשים לרחוץ בכל פעם, ולא אסרינן אלא כשהיא נראית כשהוא יושב, ופירש ר״ח ביומא שם ד״ה אמר רב פפא, דנראית כשיושב לעשות צרכיו, ע״כ, ונראה דפירש הכי דאם איירי כשיושב על גבי כסא או ספסל כיצד תראה הצואה, ומ״מ נראה דאין הכוונה דנראית למי שיקרב עינו אל המקום כשהאדם יושב לעשות צרכיו דאם כן אפילו משהו צואה נראית, אלא היינו שתראה לאדם הנמצא בסמוך ואיירי בצואה הניכרת, וכן ממה שפירש רש״י בד״ה במקומה, דהטעם דצואה במקומה חמירא טפי מצואה על שאר בשרו, כיון דהיא חמה ולא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה, ע״כ, משמע דלא איירי במשהו צואה, דמשהו צואה ריחו קלוש ואין הגוף מחממו,
וכן עיקר דאין לחוש למשהו צואה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
צואה במקומה חמירא משאר מקומות רק כשהיא לחה. כן מבואר מדברי הרמב״ם בהל׳ ק״ש ג,יא, וכן מבואר מדברי רש״י
ביומא ל. ד״ה במקומה, ומדברי רש״י שם, נראה גם דהיינו דוקא כשהיא עדיין חמה.
צואה שביטלוה ברוק הביטול מועיל רק כל עוד הרוק לא נבלע. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו, ויש להעיר דכ״כ רבינו מנוח בהל׳ ק״ש ג,יא ד״ה הייתה כנגד.
התפלל ומצא צואה במקומו תפילתו תועבה, מה הפירוש. הטוש״ע והב״י בסעיף ח, פירשו דהיינו שמצא צואה במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ קס, פירש דאיירי שמצא צואה בפי הטבעת.
סתם תינוק מטפח באשפה ואין ראוי לקרוא ק״ש בסמוך אליו. כן הביא להלכה שבולי הלקט בשבולת טו, מרבינו יצחק ב״ר יהודה (רבו של רש״י) בשם רבו, אמנם אפשר דבתינוקות של זמנינו שאני כי לא מצוי להם אשפה לטפח בה.